בש"פ 2838/00 איברהים יאסין נ. מדינת ישראל

1.העוררים הועמדו לדין פלילי באשמת רצח וחבלה בכוונה מחמירה. על פי הכתוב בכתב האישום הגיעו שני העוררים, בלילה שבין ה4.2.2000- לבין ה5.2.2000-, למכון ליווי בתל-אביב. בין העורר 1 לבין אדם אחר בשם אדם אל-עוברה (להלן: אל עוברה) נתגלע ויכוח, כנראה בקשר לשירותיה של אחת מעובדות המכון. במהלך הוויכוח איים העורר 1 על אל-עוברה בסכין "יפנית" על מנת להניעו לעזוב את המקום. הוא הורה גם לעורר 2 להוציא את אל-עוברה החוצה על-מנת להכותו. אל-עוברה הזעיק למקום שניים מחבריו ובהם המנוח אחמד אל-עוברה ז"ל למען יבואו לסייע בידו. השניים, יחד עם העורר 2, ערכו טקס פיוס ("סולחה") בין העורר 1 לבין אל-עוברה. בשלב זה התרחק אל-עוברה מהחבורה, ובעודו משוחח בטלפון, הותקף על-ידי העורר 1 וחבריו. לקריאת העזרה שלו נענו חבריו ובהם המנוח והתפתחה קטטה במקום. שני העוררים תפסו במנוח, העורר 1 דקר אותו, מספר דקירות, בסכין, והעורר 2 חבל בו בראשו בבקבוק זכוכית. לאחר מכן, כך נטען בכתב האישום, דקר העורר 1, בצוותא-חדא עם העורר 2, את המנוח, בבית החזה. הדקירה חדרה לליבו וגרמה למותו.

עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב לעצור את שני העוררים עד תום משפטם.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

2.העורר 1 טוען כי הוא עצמו הותקף על-ידי אל-עוברה וחבריו. על סכין שנמצאה בזירת האירוע נמצא דמו של העורר והדבר מעיד, כך הוא טוען, כי אכן היה זה הוא ששימש בליל הרצח קורבן לאלימות. העורר מצביע על סתירות המצויות, לדעתו, בעדויות התביעה והגורעות מתוקפן, והוא סבור, מכל מקום, כי ראוי היה לבחור בחלופה אחרת למעצר.

העורר 2 טוען אף הוא כי הראיות נגדו אינן מספיקות וכי הן מושתתות בעיקרן על עדותו של אל-עוברה. גם הוא סבור כי היה מקום לבחור בחלופת מעצר, בעניינו. לטענתו לא התקיים דיון של ממש בעניין זה בבית המשפט קמא.

3.לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לחובת העוררים עומדות ראיות המצביעות, לכאורה, על אשמתם. על פי עדותו המפורשת של אל-עוברה, נראו שני העוררים, גם יחד, תופסים במנוח. העורר 1, על פי אותה עדות דקר את המנוח והחעורר 2 חבל בראשו של המנוח בבקבוק.

שני העוררים קושרים עצמם, הן למקום המעשה והן לפעולות שהביאו לתוצאה החמורה. העורר 1 מודה כי הוא דקר את המנוח. אלא שהוא טוען כי עשה כך תוך כדי התגוננות מפני תקיפת המנוח וחבריו. העורר 2 מאשר שהחזיק בקבוק בידו אלא שלטענתו הוא זרק את הבקבוק בלי לכוון אותו אל המנוח. על עדותם זו של העוררים נוספת עדותו של אל-עוברה המשלימה את תשתית הראיות המצביעות על שני העוררים כמי שביצעו לכאורה את מעשי התקיפה שבסיומם מצא המנוח את מותו.

העבירות המיוחסות לשני העוררים מקימות עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות העולה מהן. בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת ומצא שבנסיבות המקרה לא ניתן ליטול ממסוכנותם של שני העוררים אלא בדרך של מעצר.

בנסיבות המקרה, כאשר קיימות ראיות לכאורה, כנגד שני העוררים, המצביעות על ביצוע מעשי עבירה חמורים ביותר, שנסתיימו במותו של אדם, לא שוכנעתי כי ניתן ליטול מן המסוכנות הטבועה בהתנהגותם של העוררים בדרך של בחירה בחלופת מעצר.

הערר נדחה.