בש"פ 2855/97 רומן אבייב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות של מעשה סדום, שוד ועבירות נוספות (ת.פ.ח. 3009/97 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו). בית המשפט, כבוד השופט א' בייזר) שנתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים, החליט ביום 9.3.97 כדלקמן:

"יש ראיות לכאורה אולם הן רעועות במידה מסויימת, ודבר זה מביא אותנו להשתמש בחלופת מעצר, ומקווה שדבר זה ישיג את מטרת המעצר - מניעת מקרים דומים בעתיד. כאן לציין כי העבירות של אונס ושוד המיוחסות למשיב מהוות כשלעצמן עילת מעצר. חלופת המעצר תהיה בתנאי מעצר בית מלא ואני מעדיף שלא להחזיר בשלב זה את המשיב לצבא - שם הוא משרת".

בהמשך להחלטה קבע בית המשפט את תנאי השחרור, שעיקרם מעצר בית מלא.

2.לאחר זמן קצר הגיש העורר לבית המשפט בקשה לשנות את תנאי השחרור: הבקשה היתה לאפשר לעורר לשרת ביחידה הצבאית שלו, וכך גם לאפשר לו לסיים את השרות הצבאי שלו. בית המשפט, שבהחלטה הראשונה שלו החליט שלא להחזיר את העורר לשרות צבאי, החליט (ביום 13.4.97) לדחות את הבקשה אף הפעם.

3.לאחר ימים ספורים הוגשה לבית המשפט בקשה חדשה: העורר ביקש פעם נוספת לחזור לשרות צבאי, ולחלופין ביקש לאפשר לו לצאת לעבודה בעסק של דודו, בהשגחה צמודה של הדוד. בית המשפט החליט (ביום 29.4.97) לדחות פעם נוספת את הבקשה של העורר לחזור לשרות צבאי, אך אישר את הבקשה החלופית, לאפשר לעורר לצאת לעבודה מדי יום, בשעות שצוינו, בעסק של דודו.

4.העורר משיג בפני על הסירוב של בית המשפט קמא לאפשר לו לחזור לשרות הצבאי. בערר מציינת באת-כוחו כי הצבא מודע לכתב האישום שהוגש נגד העורר, ואף-על-פי כן הוא מעוניין שהעורר, המשרת ביחידה קרבית, יחזור וישרת ביחידתו. יתירה מכך. באת-כוחו ציינה כי ניתן יהיה "להצמיד לו פיקוח אישי" בצבא. היא תמכה את הערר במכתב שמפקד הגדוד של העורר שלח לבית המשפט המחוזי. במכתב זה נאמר כי "אין כל מניעה כי יחזור לשרת בגדוד למרות שידוע לנו כי כנגד הנ"ל תלוי ועומד תיק פלילי הנ"ל".

5.באת-כוח המדינה התנגדה לבקשה. ההתנגדות נבעה בין היתר מן המדיניות המקובלת בצבא בנושא זה, וכן מכך שלא התקבל שום מכתב המאשר למפקד הגדוד לנהוג במקרה זה באופן חריג. כמו כן, הוסיפה באת-כוח המדינה, טיב העבירה בה מואשם העורר מחייב לפקח עליו, ואין שום התחייבות או הסבר באשר לאופן הפיקוח על העורר במסגרת הצבא.

6.ביום 20.5.97, לאחר ששמעתי את באי-כוח הצדדים, נתתי החלטה לאמור:

"באת כוח העורר הציעה כי מפקד הגדוד (או מפקד הפלוגה או סגן מפקד הפלוגה) הממונה על העורר יתן תצהיר שיערך על ידי פרקליט בפרקליטות הצבאית, ויחתם בפני פרקליט זה, ובו יאמר כדלקמן:

1.שהצבא מודע לכתב האישום שהוגש נגד העורר והוא מוכן שהעורר יחזור לשרת ביחידתו כל זמן שהמשפט הפלילי תלוי ועומד נגדו;

2.שהצבא מתחייב לקיים פיקוח שוטף ויעיל על העורר, כדי למנוע סכנה של ביצוע עבירות מן הסוג המיוחס לעורר בכתב האישום;

3.מהו הפיקוח המוצע.

אני מקבל את ההצעה ומוכן לשקול את הערר לאחר שתצהיר יתקבל ונותן התצהיר יופיע בפני כדי להוסיף הסברים ותשובות במידה שיתעורר הצורך בכך.

כאשר יתקבל התצהיר האמור בבית המשפט, אקבע מועד קרוב להמשך הדיון בערר בפני".

7.חלף זמן ולא קיבלתי את התצהיר האמור. במקום התצהיר קיבלתי הודעה מטעם המדינה (מיום 9.6.97), בה נאמר בין היתר כך:

"1. בתאריך 20.5.97 התקיים דיון בתיק זה בפני בית המשפט הנכבד, במהלכו הודיעה ב"כ העורר כי מפקדיו של העורר מוכנים לכך כי יחזור לשרת ביחידתו הצבאית כל זמן שהמשפט הפלילי תלוי ועומד נגדו, וכי הסכמה זו היא על דעת הפרקליטות הצבאית.

2.היות ועמדת הפרקליטות הצבאית הראשית הינה כי צה"ל אינו ערוך לשמש כתחליף ל'מעצר בית', וכי על הפרקליטות להתנגד לחזרתם של חיילים המואשמים בעבירות פליליות לשירות ביחידתם הצבאית, ולאור חומרת העבירות המיוחסות לעורר, מצאנו לנכון לפנות אל הפרקליטות הצבאית הראשית על מנת לברר פשר הסכמתה במקרה זה.

3.בעקבות פנייתנו, ערכה הפרקליטות הצבאית בפיקוד המרכז בירור בעניין, במהלכו פנתה אל מפקד הגדוד בו משרת העורר, סא"ל דוד שמחי.

4.תוצאות הבירור מפורטות בתצהירו של מפקד הגדוד, המצ"ב".

בתצהיר של מפקד הגדוד, סא"ל דוד שמחי, הסביר המפקד את הרקע להסכמה שנתן לשובו של העורר ליחידתו, וציין כי בשלב זה אין הוא רוצה שהעורר ישוב ליחידתו. הנימוקים שנתן לעמדתו הם אלה:

"א. הובהר לי כי תנאי להחזרתו של החייל ליחידה הוא שאנקוט באמצעי פיקוח נאותים, מעבר למקובל לגבי חיילים רגילים ביחידתי - דבר שכאמור אין ביכולתי ואין ברצוני לעשות.

ב.החומרה הנגלית לכאורה מפרטי כתב האישום - זאת בהנחה שיש לכתב האישום בסיס.

ג.החייל כאמור אינו מצוי בפועל בגדוד מאז אוגוסט 1996, היינו כתשעה חודשים, ואם הוא יחזור לגדוד, הרי שכסדרם של דברים הוא אמור לעוזבו ולהשתחרר משירות בצה"ל ביולי בקרוב. כשהבעתי עמדתי בחודש מרץ, סברתי כי יש עוד טעם בחזרתו של החייל לגדוד, לתקופת שירות שיש בה ממש. כיום, בשים לב לתקופה הארוכה שהחייל אינו משרת בגדוד, ולזמן הקצר שנותר עד לסיום שירותו, אינני מוצא טעם בכך שיחזור לגדוד".

8.באת-כוח העורר הגיבה על הודעה זאת למחרת היום (10.6.97). בתגובתה היא מביעה תרעומת רבה על עצם הפנייה מטעם פרקליטות המדינה בעניין הנדון. לדעתה יש בפנייה זאת משום התנהגות בלתי-ראוייה מצד פרקליטות המדינה, וכן גם פגיעה בזכויות העורר. היא מבקשת כי אקבע מועד לדיון לצורך בירור הפעולות שננקטו על ידי פרקליטות המדינה בעניין הנדון.

9.איני רואה לנכון לקבוע מועד לדיון בעניין זה. הבירור המתבקש על ידי באת-כוח העורר אינו נדרש ואינו מתאים למסגרת הדיון המתנהל בפני, כלומר, דיון בבקשה לשינוי תנאי המעצר. לכן גם איני רואה מקום להביע דעה כלשהי לגבי הטענה המועלית על ידי באת-כוח העורר בעניין זה. אם באת-כוח העורר רואה לנכון לקיים בירור לגבי טענה זאת, עליה לעשות זאת במסגרת אחרת.

10.לגוף העניין אציין כי באת-כוח העורר אינה אומרת בתגובתה כי יש בידה התצהיר המבוקש, או כי יש נכונות להמציא את התצהיר המבוקש, או כי היא פנתה אל מפקד הגדוד או גורם אחר בצבא וביקשה לקבל את התצהיר המבוקש. יהיה ההסבר לכך אשר יהיה, עובדה היא שהתצהיר המבוקש לא הומצא, וככל הנראה גם לא יומצא.

במאמר מוסגר אוסיף כי בעת הדיון שנערך בפני תמהתי על ההצהרה של באת-כוח העורר, לפיה הצבא יקיים פיקוח שוטף ויעיל על העורר, כדי למנוע סכנה של ביצוע עבירות מן הסוג המיוחס לעורר בכתב האישום, שכן לא שמעתי על אפשרות של פיקוח כזה, וקשה היה לי לצפות שהצבא יקבל על עצמו לקיים פיקוח כזה. כעת מסתבר מן התצהיר של מפקד הגדוד כי הוא לא התכוון לקיים, ואינו מוכן לקיים, פיקוח מיוחד על העורר.

11.המסקנה היא, מבחינתי, כפולה. ראשית, בהחלטה שנתתי ביום 20.5.97 קבעתי כי כאשר יתקבל התצהיר האמור בבית המשפט אקבע מועד להמשך הדיון בערר. עכשיו, שהתצהיר לא התקבל, איני רואה צורך לקבוע מועד להמשך הדיון. הדיון בערר התקיים כבר בפני ושמעתי את הטיעון של שני הצדדים, כך שאני יכול להכריע בערר לגופו של עניין. שנית, לגופו של עניין, השאלה המרכזית בפני היתה, אם הצבא מעוניין שהעורר יחזור ליחידתו ואם הצבא מוכן להבטיח פיקוח נאות על העורר. באת-כוח העורר טענה בערר כי "בית המשפט קמא טעה כאשר לא איפשר שובו של העורר לגדוד, גם לא לאחר שהוצהר כי במידה שבית המשפט ימצא לנכון, ניתן להצמיד לו פיקוח אישי". עכשיו מתברר כי בית המשפט קמא לא טעה. אכן, במצב הקיים איני רואה יסוד לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא.

לפיכך אני דוחה את הערר.