בש"פ 2874/01 איאד דעיס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדחות ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה, בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.ביום 29.3.2001 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה, המייחס לו עבירה של סיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיפים 1(ב) + 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952- בצירוף סעיפים 31 ו32- לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 28.3.01 בשעות הבוקר המוקדמות סייע העורר לשבעה תושבי שטחים להיכנס לתחומי מדינת ישראל שלא כחוק, בכך שהסיע אות ברכבו ממחסום עציון לישראל.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת בשל עברו הפלילי המכביד, החשש כי שחרורו יסכן את בטחון הציבור והחשש כי אם ישוחרר יתחמק מהליכי שפיטה או ריצוי העונש. העורר טען, מצידו, כי לא ידע שלפועלים אותם הסיע אין היתרי כניסה לישראל וביקש להשתחרר בערבות.

3.בית משפט השלום ברמלה, מפי השופטת ל' צבר, נעתר לבקשת המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר עיון בתיק המשטרה קבע בית המשפט כי יש יותר מראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר, ובכללם הודעת העורר עצמו. בהודעה הוא סיפר כי במשך חודש הוא הסיע עובדים מהשטחים תמורת כסף, הגם שידע שאין להם אישורי שהייה בישראל, והוא מתפרנס מכך. בית המשפט קבע כי בשל עברו הפלילי של העורר, הכולל הנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום מוות, החזקת כלי או חפץ המסוגל להרוג וחברות בהתארגנות בלתי חוקית, העורר מהווה סכנה לשלם הציבור וקמה עילת מעצר לגביו. נוכח העבר הפלילי של העורר והודאתו בביצוע העבירה במשך חודש ימים קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

4.ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופטת ו' אלשיך. בית המשפט אישר את הקביעה כי קיים חשש למסוכנות של העורר לציבור וכי לא ניתן לשחררו בחלופת מעצר, וזאת במיוחד על רק על המצב הבטחוני הקשה השורר בתקופה זו במדינה והמאמצים מצד גורמי הבטחון למנוע כניסה של פועלים ללא רשיון לתחומי ישראל.

5.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי, המתמקד בשאלת קיומה של עילת מעצר וחלופת מעצר הולמת. לטענתו, עברו הפלילי הוא עתיק יומין, משנת 1990, ואין מקום להתחשב בו. הוא מוסיף, כי העובדה שהרכב בו בוצעה העבירה תפוס כיום על-ידי משטרת ישראל מנטרלת את מסוכנותו של העורר.

6.בדיון לפניי חזר בא כוח העורר על הטענה כי בנסיבות המקרה אין עילת מעצר וכי הרשעתו הקודמת של העורר מצויה בעבר הרחוק, כלומר בשנת 1990. כן הצביע בא כוח העורר על העובדה כי העונש המירבי הקבוע בחוק בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל הוא שנת מאסר. בא כוח העורר הציע חלופת מעצר של מעצר בית מלא תוך הפקדת ערבות במזומן וערבות צד שלישי. לעומתו טענה באת כוח המדינה כי בשל המצב הבטחוני יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

7.דעתי היא כי דין הערר להתקבל. העורר הואשם בסיוע לכניסה ולישיבה בישראל בניגוד לחוק, בניגוד לסעיף 12(1) לחוק בשילוב עם סעיפים 31 ו- 32 לחוק העונשין התשל"ז1977-. נמצא, כי העונש המירבי שאפשר להשית על העורר הוא, בהתאם לסעיף 32 לחוק העונשין, שישה חודשי מאסר. העורר עצור מאז יום 29.3.01 והקראת כתב האישום נקבעה ליום 3.5.01. יצוין, כי העבירה איננה יוצרת חזקת מסוכנות סטטוטורית. כן יצוין כי להרשעתו מלפני כאחת עשרה שנה משקל קטן מאוד. אין ספק, כי סיוע לכניסת אנשים מן האזור למדינת ישראל בזמנים אלה, יש בו משום סיכון בטחוני. עם זאת, אין בית המשפט יכול ביוזמתו להרחיב את המסגרת של העבירה בה הואשם העורר. המסגרת היא סיוע לכניסה שלא כחוק לישראל, עבירה שאין בה כשלעצמה היבט ביטחוני. יתרה מזו, לגבי תושבי האזור קיימות עבירות מיוחדות לפי הוראת סעיף 12א לחוק, שעונשן חמור יותר, אלא שהעורר לא הואשם בהן ונראה כי מעשהו לא נתפס על ידן. ייתכן מאד כי יש מקום לקבוע - בשל הסיכון הבטחוני - עבירה מיוחדת גם לגבי מעשהו של העורר. אך זו מלאכתו של המחוקק, ולפי עקרון החוקיות אין עונשין אלא אם כן מזהירין. יש לזכור כי המעצר עד תום ההליכים אסור שיהיה בבחינת ענישה מראש והשיקול היחידי הוא הסיכון לבטחון הציבור העולה מהגדרת העבירה עצמה. בנסיבות אלה, מחובתו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר אשר תבטיח שהעורר לא ימשיך לבצע עבירות, לא ישבש את הליכי המשפט ויתייצב להמשך הדיון בעניינו. באת כוח המדינה הצביעה על המאמצים הנעשים כדי למנוע את התופעה של סיוע לכניסה בלתי חוקית של תושבי האזור ועל הסכנה הבטחונית הכרוכה במעשים אלה. כאמור, ער מאד אני לבעיה זו, אך ההיבט של הרתעה כללית אינו נמנה על השיקולים שהמחוקק הורה כי יישקלו בעת ההחלטה בדבר המעצר עד תום ההליכים. את התוצאה של הרתעה כללית - להבדיל מהרתעה אינדיבידואלית - יש להשיג על ידי זירוז ההליכים המשפטיים ועל ידי גזירת העונש.

בשקלי את השיקולים הנוגעים לעניין, הגעתי למסקנה כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר אשר תבטיח את המטרות הנזכרות. המשך החזקתו במעצר, יהיה בבחינת ענישה מראש, אשר אף עלולה לחרוג מן העונש המקובל לעבירות אלה.

8.אי לכך החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת; הדיון מוחזר לבית משפט השלום ברמלה אשר ישחרר את העורר ל"מעצר בית מלא" תוך הפקדת סכום במזומן, ערבות אישית וערבות צד ג', אשר יהיה בהן כדי להשיג את מטרת המעצר לשביעות רצונו של בית משפט השלום. כן מן הראוי כי ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד העורר יסתיימו בהקדם האפשרי.