בש"פ 2883/00 מדינת ישראל נ. לירן אלביליה

1.המשיב היה חייב למנוח, מרטין זערור ז"ל, 9,000 ש"ח ולא פרע את חובו. המנוח עמד על פרעון החוב אך בשלב מסוים הציע למשיב למחול לו על החוב אם ישיג עבור כלי נשק. במצוותו פנה המשיב לחברו אשרף אבו-לליף, העומד אף הוא לדין בפרשה זו (להלן: אשרף), ונועץ בו כיצד לנהוג במנוח. בעצה אחת החליטו השניים לפתות את המנוח לבוא למקום נידח, באמתלה שהם עומדים לספק לו כלי נשק. המשיב טוען כי מטרת הפגישה היתה להפעיל לחץ על המנוח לבל ינקום בו. ערב אחד הזמין המשיב את המנוח להיפגש עמו והסיע אותו למבנה נטוש בפרדס. הוא ידע כי במבנה ממתין לו, כמוסכם עליהם מראש, חברו אשרף, והוא ידע גם כי ברשותו של אשרף אקדח. משהגיעו המשיב והמנוח למבנה הנטוש נכנס המנוח לתוכו והבחין באשרף שניצב מולו בידו אקדח שלוף. המנוח ניסה להימלט מהמקום אלא שאשרף ירה בבטנו יריה אחת שהפילה אותו אל הקרקע. משנפל, המשיך אשרף וירה בו בראשו ובבית החזה עוד מספר יריות. כתוצאה מכך מצא המנוח את מותו.

עובדות אלה המתוארות בכתב האישום מוסכמות בעיקרן על המשיב. המשיב טוען עם זאת כי הוא לא קשר כלל עם אשרף קשר לרצוח את המנוח וכי לא צפה את האפשרות שאשרף יירה במנוח. בשיחה שקיים עם אחר בתא המעצר, שיחה שהוקלטה בסתר, הוא מאשר כי הביא בחשבון את האפשרות שאשרף יעשה שימוש באקדחו "אולם מקסימום ירה באוויר".

כתבי האישום שהוגשו כנגד המשיב וכנגד אשרף מייחסים להם עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בצוותא חדא. משהוגשו כתבי האישום ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של השניים עד תום משפטם. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של אשרף וביקש משרות המבחן ליתן תסקיר אודות המשיב. משניתן תסקיר החליט בית המשפט לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים מגבילים לאמור, שיחתום על ערבות עצמית וערבות צד ג', יפקיד סכום של 15,000 ש"ח במזומן, וישהה בבית אביו.

כנגד החלטה זו מערערת המדינה. היא מדגישה כי משנקבע בבית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב וכי קיימת עילת מעצר, לא היה מקום לבחור בחלופת מעצר בשל מסוכנותו של המשיב. בית המשפט התעלם, כך טוענת המדינה, מחלקו של המשיב במעשה העבירה, מהסיכון הכרוך בשחרורו ופירש שלא כראוי את המלצת שירות המבחן.

הסניגור סבור כי המשיב הוא אדם תמים ונאיבי, הוא מציין כי הוא היה קטין בזמן ביצוע העבירה ועמדתו היא כי לאשרף היה עניין משלו לפגוע במנוח בלא קשר לסכסוך הכספי שבין המשיב למנוח.

2.החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב אינה יכולה לעמוד.

מן העובדות בהן הודה במשטרה, ובבית המשפט, עולה כי הסכסוך בינו לבין המנוח ופנייתו לאשרף לסייע לו להיחלץ מדרישותיו של המנוח, עמדו ביסוד שרשרת האירועים שנסתיימו במותו של המנוח. המנוח הוסע למקום בו נורה על ידי המשיב לאחר שנקבע מראש בינו לבין אשרף כי אשרף ימתין למנוח במבנה הנטוש אליו הובל. בדברים שהשמיע במשטרה מודה המשיב כי לא נעלמה ממנו האפשרות שאשרף יעשה שימוש באקדח, אף כי הוא כופר בכך שידע מראש שפני אשרף להרוג את המנוח. על פי האמור בכתב האישום שהוגש נגדו, חיטט המשיב בבגדי המנוח לאחר מותו, סייע לאשרף להשליך את גופתו של המנוח לבאר, הסתיר כתמי דם שנותרו במקום ובדרכם ממקום המעשה לביתם עצרו המשיב ואשרף את הרכב כדי להטמין את הכפפות והאקדח שבהם עשה אשרף שימוש. משם נסעו השניים לדירת בן דודו של אשרף והחליפו את בגדיהם. המשיב נטל את בגדיו של אשרף ואת נעליו ונפטר מהם.

המשיב מאשר מקצת מן העובדות הנוספות האלה המתוארות בכתב האישום. הוא מודה בכך שחיטט בבגדיו של המנוח, הוא מודה בכך שלאחר הירי הזיז את רכבו מהמקום למרחק מה, חזר למבנה וראה את אשרף כשהוא גורר את המנוח לעבר באר מים עמוקה ומשליך לתוכה את הגופה. לטענתו לא סייע בידי אשרף בהשלכת הגופה לבאר. הוא מודה עם זאת בכך שעזב את זירת העבירה יחד עם אשרף וכי נטל חלק בהסתרת הבגדים שלו ושל אשרף. כל אלה מצביעים על מעורבותו של המשיב במעשים שהביאו למותו של המנוח.

המשיב שנעצר סמוך לאחר המעשה בעקבות גילוי רישומי שיחות טלפון שערך עם המנוח כפר תחילה בכל קשר עם היעלמו של המנוח שוחרר והמשיך במהלך חיים רגיל עד שנתפס שנית. המשיב ביצע לאחר מעשה ההרג בקור רוח שורה של פעולות להעלמת ראיות. כתב האישום מייחס למשיב מעשה של קיפוח חיים, של אחר, בכוונה תחילה ומי שנוהג כך הוא מסוכן וככלל יש להחזיקו במעצר. טיב העבירה מלמד על מסוכנותו של המשיב. המדובר לכאורה באדם חסר מעצורים שלא ברר באמצעים כדי להשתחרר מחוב כספי.

בנסיבות אלה כולן, לא היה מקום לבחור בחלופה למעצר. תסקיר שירות המבחן מתייחס לחלופות מעצר שהוצעו מטעם המשיב אולם אין בו המלצה ברורה של שירות המבחן לילך בדרך זו דווקא.

התוצאה היא שדין הערר להתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל והמשיב ייעצר עד תום משפטו.