בש"פ 2883/97 פאפיער אריה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בשתים. ראשית, לפי כתב האישום, ביום 1.3.97 הוא הציע לשתי ילדות, כבנות שמונה שנים, אותן ראה בגן ציבורי, לבוא עמו לביתו כדי לקבל סוכריות, ומשנענו להצעתו והלכו עמו, הכניס אחת מהן לביתו, השכיב אותה על מיטה, נשכב עליה, בעודה בבגדיה, והתחכך בה עד שהגיע לסיפוק מיני. שנית, בחיפוש שנערך בביתו נמצא בארון סם מסוג קנבוס במשקל קרוב ל70- גרם וכלי לעישון הסם. הוא נעצר. בית משפט השלום החליט לעצור אותו עד תום ההליכים. ערר שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה. עכשיו הוא עורר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

בית משפט השלום החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים לאחר שהמשיב הודה בביצוע העבירה המיוחסת לו, והודאתו נתמכה בעדויות של הקטינות ובראיות נוספות. בית המשפט קבע על יסוד הראיות שקיים "יותר מחשש כי המשיב עלול לחזור על מעשיו" וכן קיים חשש שהוא ינסה להימלט מן הדין. בסיכום קבע בית המשפט לאמור:

"חומרת העבירה והסכנה הנשקפת לציבור מהמשיב, יחד עם הסכנה שהמשיב ימלט מדינו, הם שמטים את הכף לכך שאקבע כי המשיב ישב במעצר עד תום ההליכים."

בית המשפט הוסיף כי בנסיבות המקרה, חלופת המעצר שהוצעה על ידי בא-כוח העורר, כלומר, שהעורר יהיה נתון במעצר-בית בבית אמו, אינה מסלקת את הסכנה הצפויה מן העורר.

בית המשפט המחוזי קבע בערר כי האישום המיוחס לעורר "הופך אותו גם למסוכן לילדות אחרות, ומאחר והוא נרקומן, אינני מוכן לסמוך עליו בתנאי חלופת מעצר". לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

לאחר ששקלתי את הנסיבות, כדי לברר אם חלופת המעצר שהוצעה יכולה להשיג את מטרת המעצר, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר. מן החומר עולה כי העורר, שהוא כבן 32 שנים, אינו סובל ממחלת נפש, אך הוא "בעל אישיות עם קווים גבוליים-אנטיסוציאליים". מסתבר מעצם המעשה, בו הוא מודה, כי הוא סובל מדחפים נפשיים, שאין הוא שולט עליהם, במיוחד עקב השימוש בסמים. במצב זה טמונה בו סכנה, אם יהיה משוחרר, לילדות אחרות. וספק רב אם אמו, או ערבויות כספיות, די בהן כדי לסלק סכנה זאת. כך במיוחד משום שיש יסוד לחשש, על יסוד הראיות שבתיק, כי הוא ינסה להימלט מן הדין. הצירוף של נסיבות אלה יש בו כדי לשלול את חלופת המעצר שהוצעה ולהצדיק את המשך מעצרו עד תום ההליכים.

משפטו של העורר אמור להתחיל ביום 12.6.97 ויש יסוד לחשוב שהמשפט לא ימשך זמן רב. בא-כוחו של העורר טען כי העורר זקוק לטיפול נפשי. אכן בעבר היו נסיונות לתת לו טיפול כזה, אך הוא לא שיתף פעולה. יש להניח כי אם בית המשפט ימצא את העורר אשם בדין, יתן בית המשפט את דעתו גם לשאלה אם העורר זקוק לטיפול נפשי.

הערר נדחה.