בש"פ 2895/98 מדינת ישראל נ. הישאם טהא

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום בשל עבירות של סחיטה באיומים, הצתה, גניבה, כליאת שוא, הדחה בחקירה ואיומים. בהחלטתו מיום 22.8.97 ציווה בית המשפט המחוזי לעצור אותו עד תום ההליכים. עררו לפני בית משפט זה נדחה מבלי שנתבקשה תשובה.

הואיל ומשפטו לא נסתיים תוך תשעה חודשים מיום מעצרו ביקשה המבקשת להאריך את המעצר בתשעים ימים מיום 18.5.98, לפי הוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

2.אכן, משפטו של המשיב התארך יתר על המידה שקבע המחוקק, אולם, כפי שהודיעה באת כוח המבקשת, אמורה פרשת התביעה להסתיים ביום 29.6.98 (עד אחד) ולפרשת ההגנה הוקצו שני תאריכים נוספים: 1.7.98 ו6.7.98-. מותר, אפוא, להניח, כי המשפט יסתיים בפסק דין תוך שלושה חודשים מיום 18.5.98 ואולי אף לפני כן.

העבירות המיוחסות למשיב, לפי מהותן ונסיבות ביצוען, מקימות יסוד סביר לחשש לפגיעה בבטחון הציבור. על כך עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו ולאחר מכן גם בית המשפט העליון בהחלטתו בערר ולא מצאתי מקום לסטות ממסקנותיהם. כן עיינתי בגליון הרשעותיו הקודמות של המשיב הכולל רשימה ארוכה של הרשעות שרובן בעבירות אלימות, עבירות רכוש וכן בריחה ממעצר.

3.בא כוח המשיב טען שהתמשכותו היתרה של המשפט נגרמה בשל הצטברות של תקלות שתוצאתן פגיעה בזכויות המשיב. לדעתו, אין להאריך מעצר מעבר לתקופה המירבית של תשעה חודשים שנקבעה בחוק, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם.

סבורני כי לאור העבירות שעליהן נשפט המשיב ולאור הרשעותיו הקודמות יש מקום להארכה כזאת, ובעיקר כאשר מדובר במשפט שסופו קרב ובא, כפי שראינו.

4.לפיכך אני מורה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 18.5.98, או עד מתן פסק הדין במשפטו בת.פ. 197/97 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם.