בש"פ 2911/00 אמנון תורג'מן נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של מעשים מגונים בקטינה. משהוגש כתב האישום בעניינו ביקשה המדינה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, או לחילופין, לצוות על שחרורו בחלופת מעצר שתנאיה יבטיחו את בטחון הציבור מפני מסוכנותו.

המדינה התנתה את הסכמתה, בין השאר, בכך שהעורר ישהה בבית אחותו בתל-אביב בלא לצאת מן הבית, או "בכל מקום אחר שאין בו קטינים והמרוחק מהעיר צפת שבה ביצע העורר את המעשים המיוחסים לו". בית המשפט המחוזי נענה לבקשת המדינה וקבע כי העורר "יהא במעצר בית מלא וזאת במקום ישוב ברדיוס של לפחות 30 ק"מ מצפת". בעקבות ההחלטה הזו ביקש העורר כי יותר לו לשהות בבית חמותו שבספסופה. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בשל העובדה שספסופה נמצאת במרחק של פחות מ30- ק"מ מן העיר צפת.

בערר שהוגש על ההחלטה הזו, לבית משפט הזה, נקבע (מפי כבוד השופט מ' חשין) כי ראוי היה שבית משפט קמא יבדוק את ההצעה לגופה הן מבחינת המרחק והן מכל בחינה אחרת. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי שבחן מחדש את החלופה המוצעת והחליט לדחות אותה.

2.כנגד החלטה זו האחרונה מלין העורר. הוא סבור כי אין שוני, מבחינת הסיכון הנובע ממנו, בין האפשרות שישהה במרחק העולה על 30 ק"מ מצפת לבין האפשרות שישהה במקום קרוב יותר לעיר צפת. הוא מסביר כי החלופה המוצעת, שהות בבית חמותו, תקל עליו לשמור על קשר עם ילדיו הקטינים. המדינה טוענת, לעומתו, כי דברים אלה עצמם, הבאים מפיו, מלמדים כי גם הוא סבור שיש שוני בין התנאי המגביל אותו לשהות במרחק גדול יותר מעיר מגוריו, לבין החלופה המוצעת על-ידו וכי על-פי החלופה הזו יוכל לקיים קשר עם בני משפחתו או עם אחרים בעיר צפת.

3.ואכן, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן הפעם את חלופת המעצר, שהוצעה על-ידי העורר, לגופה. הוא מצא כי אין דומה השהות במקום המרוחק שבעה ק"מ מן העיר צפת, והקשור עימה קשר אורבני הדוק, לשהות במרחק גדול הרבה יותר. הרחקה משמעותית של הנאשם ממקום ביצוע העבירה, כך קבע, נועדה לענות גם על הצורך למנוע שיבוש הליכי משפט בדרך של השפעה על העדות הקטינות. בית המשפט בחן גם את יכולתה של מי שביקשה לערוב לעורר, ושל בעלה, שניהם בני אדם מבוגרים וחולים, לפקח על תנועות העורר, ובא לכלל מסקנה כי החלופה המוצעת אין בה די כדי להבטיח את מטרות המעצר.

כפי שציין בית משפט זה, בדיון הקודם בעניינו של העורר, ההאשמות העומדות נגדו הן האשמות חמורות ביותר, ואין חולקים, בשלב זה, כי יש ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו. שומה על בית המשפט, כך נקבע באותה החלטה, לעשות כל הניתן כדי להגן על ילדות קטנות מפני העורר.

בנסיבות העניין אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.