בש"פ 2922/00 ג'מאל עומר נ. מדינת ישראל

1.בחודש אפריל 1998 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו ובו הואשם בעבירות של גניבת רכב, פריצה לרכב והחזקת מכשיר פריצה. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה התביעה להורות על מעצרו עד תום משפטו. בית המשפט השלום לא נעתר לבקשה אך ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל והוחלט שם על מעצרו עד תום משפטו.

העורר פנה לבית המשפט העליון וכאן הוחלט להחזיר את ההכרעה בעניינו של העורר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יתן דעתו גם לשאלה אם יש בראיות כדי להצביע לכאורה על אשמתו. המשך הדיון לא נתקיים משלא עלה בידי התביעה לזמן את העורר לבית המשפט המחוזי. מאותו טעם עצמו גם הותלו ההליכים בתיק העיקרי בבית משפט השלום והם נתחדשו רק בחודש מרץ השנה משנעצר העורר והובא לדין.

התביעה פנתה שוב לבית משפט השלום וביקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. עיקר טענתה היתה שהעורר מתחמק מן הדין וכי קיים חשד שהוא ממשיך לבצע עבירות כנגד הרכוש.

בית משפט השלום נעתר לבקשת התביעה וקבע כי אין מקום לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים משום שלא יהא בכך די כדי להבטיח את התייצבותו במשפט.

2.כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. הערר נדחה בנימוק ש"כל מה שמבקש העורר הוא חלופת מעצר" וכי "חלופת מעצר יש להציע לפני בית המשפט קמא שכעולה מהחלטתו נשוא הערר לא שלל סופית אפשרות זו". אלא שחלופת המעצר נשקלה על-ידי בית משפט השלום, לגופה, ולכן ספק אם היה טעם בהפניית העורר לשוב לבית משפט השלום לאחר שזה קבע כבר כי אין מקום לכל חלופה של מעצר. נראה כי החלטת בית משפט השלום סמכה בעיקרה על החשש כי העורר עשוי להימלט מן הדין.

בנסיבות העניין, המסקנה בעניין זה, אינה בטוחה, שהרי העורר לא קיבל זימון להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי ובאשר לדיון בבית משפט השלום, בתיק העיקרי, הרי לבד מן העובדה שבעת היותו עצור הודע לו על המשך הדיון, לא נשלח אליו, לאחר ששוחרר, זימון לדין.

מכל מקום, גם בהתקיים החשש כי העורר לא יתייצב לדין, ניתן להבטיח את המשך התייצבותו, במקרה זה, בדרך של קביעת ערובה מספקת.

3.התוצאה היא שהערר מתקבל. העורר ישוחרר אם יפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן, להבטחת המשך הופעתו במשפט, וימציא ערבות של צד ג', על סך 30,000 ש"ח, להנחת דעתו של רשם בית משפט השלום, להבטחת התייצבותו כאמור.