בש"פ 2924/97 משה נוי[ אדטו] נ. משרד הבטחון אגף השיקום

1.עתירה זו מכוונת נגד קביעת אחוזי הנכות של העותר על ידי אגף השיקום במשרד הבטחון (להלן - אגף השיקום). העותר מבקש כי בית המשפט יורה לאגף השיקום לייחס את כל 50 אחוזי הנכות שלו לשירותו הצבאי.

2.העותר סובל ממחלת לב. מחלתו הוחמרה עקב קריאתו לשירות מילואים פעיל בעת מלחמת יום הכיפורים, למרות שזמן קצר קודם לכן הוא עבר ניתוח, במהלכו הושתל בגופו קוצב לב. בשנת 1974 החליט קצין התגמולים להכיר בכך שמחלתו של העותר הוחמרה עקב השירות הצבאי ב20- אחוזים (מתוך נכותו הכוללת שהיא בשיעור 50 אחוזים). ערעור שהגיש העותר על החלטה זו לועדה הרפואית העליונה נדחה. מאז פנה העותר לבית משפט זה מספר פעמים בעתירות נגד משרד הבטחון בענין אחוזי נכותו והסיוע המוענק לו בגין נכותו. באחת העתירות (בג"ץ 117/93) טען העותר כי שיעור נכותו האמיתי עולה בהרבה על 50 אחוזים. בהסכמת המשיבים באותה עתירה, הועמד העותר מחדש בפני ועדה רפואית לשם קביעת אחוזי נכותו. הועדה מצאה כי לא חלה החמרה במצב ליבו, ולכן הותירה את אחוזי הנכות כשהיו. שתי עתירות נוספות, שהעותר הגיש בקשר לזכויות המגיעות לו ממשרד הבטחון עקב נכותו, נדחו.

עכשיו מבקש העותר כי החלטת קצין התגמולים תתוקן, באופן שכל 50 אחוזי הנכות שלו יוכרו כהחמרת מחלה עקב השירות הצבאי. את הטעם לתיקון המתבקש מוצא העותר בהלכה שנפסקה, לדבריו, בבית משפט זה בשנת 1991 בע"א 459/89, 4685/90 קצין התגמולים נ' חריטן ואח' , פ"ד מה(5) 374 (להלן - פרשת חריטן ). לטענת העותר, באותה פרשה בית המשפט העליון "ביטל את קביעת הוועדה בדבר ניכוי אחוזים כלשהם וקבע, כי מלוא הנכות הכוללת תיוחס לשירות הצבאי". העותר פנה לקצין התגמולים, וביקש כי הלכה זאת, כפי שהוא תיאר אותה, תיושם גם לגביו, אך קצין התגמולים דחה את בקשתו. מכאן העתירה שלפנינו.

3.לאחר עיון בתגובת המשיב לעתירה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר ושמיעתו. הטעם לכך הוא שגם אם היה העותר צודק בטענותיו, לא היה בית משפט זה מוסמך להושיט לו סעד. בית המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטותיהם של הועדה הרפואית או קצין התגמולים. על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- [נוסח משולב] הדרך לתקיפת החלטות ועדה רפואית היא ערר בפני ועדה רפואית עליונה (סעיף 12). על החלטת הועדה הרפואית העליונה ניתן לערער, בנקודה משפטית בלבד, לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 12א). השגה על החלטת קצין התגמולים נעשית באמצעות הגשת ערעור בפני ועדת ערעור (סעיף 33). על החלטת ועדת הערעור ניתן לערער, בנקודה משפטית בלבד, בפני בית המשפט המחוזי (סעיף 34). העותר לא הלך בדרך שהחוק התווה, ואין הוא רשאי ללכת בדרך שהחוק לא פתח בפניו, ולהגיע בקפיצת הדרך אל בית משפט זה.

4.די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. מעבר לנדרש אפשר להעיר כי על פני הדברים, גם לגופו של עניין ספק רב אם יש ממש בטענותיו של העותר. שלא כפי שהדברים מוצגים בעתירה, פסק-הדין שניתן בפרשת חריטן לא הפך את החלטת הועדה הרפואית, ולא הורה לייחס את כל אחוזי הנכות לשירות הצבאי. הקטעים מתוך פסק-הדין, אליהם מפנה העותר, מתייחסים לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי באותו מקרה, עליו הוגש הערעור. אך בית המשפט העליון קיבל את הערעורים, ביטל את פסיקת בית המשפט המחוזי, והשיב על כנה את החלטת הועדה הרפואית, לפיה יש לזקוף לשירות הצבאי רק מחצית משיעור הנכות של התובע באותו מקרה (עמ' 392 לפסק-הדין. ראו גם בעמ' 389-387).

5.יתירה מכך. פסק הדין בפרשת חריטן אינו דן בעניינו של העותר, אלא בתביעות שהגישו נכים אחרים נגד אגף השיקום. לכן, הקביעות הכלולות בפסק הדין שניתן בפרשה זאת בנוגע לאחוזי הנכות שיש לייחס לשרות הצבאי, יהיו אשר יהיו, אינן חלות בהכרח על העותר. השאלה כמה אחוזי נכות יש לייחס לשרות הצבאי תלויה בכל מקרה בנסיבות המקרה, ואין מקרה דומה למקרה. ראו פרשת חריטן

בעמ' 392. בנסיבות של מקרה זה הגיעו כל הוועדות שבדקו את העותר למסקנה דומה הן באשר לשעור הנכות שלו והן באשר לחלקו של השרות הצבאי בנכות זאת. אין מקום לתקוף מסקנה זאת בטענה כי במקרה אחר הגיעו ועדות רפואיות, או בית המשפט, למסקנה אחרת.

6.אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה על הסף.