בש"פ 2927/00 יורי שרפוב נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום, כניסה והתפרצות למקום מגורים, תקיפה, איומים ופגיעה בפרטיות. על-פי כתב האישום, קיים העורר, בעבר, קשר רומנטי עם המתלוננת. משזו הבהירה לו שהיא מעוניינת לנתק את הקשר, נהג העורר לעקוב אחריה, ולהטרידה, במשך ימים ארוכים, בביתה ומחוצה לו. ביום 31.1.2000, כך נטען בכתב האישום, התדפק העורר על דלת דירתה של המתלוננת וביקש להיכנס לדירה. משהמתלוננת לא התירה לו את הדבר, טיפס אל מרפסת הדירה ומשם נכנס פנימה. העורר שלף מכיסו סכין ואיים על המתלוננת להורגה. כשהוא מאיים עליה, ביצע בה העורר מעשה אינוס ומעשה סדום שלא בהסכמתה. גם לאחר מכן לא פסק מלארוב למתלוננת ולהטרידה והמשיך להשמיע כלפיה איומים כי יפגע בה ויהרגה.

משהובא העורר לדין, ביקשה המדינה להורות על מעצרו עד תום משפטו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומצא כי קיימת תשתית של ראיות המלמדות, לכאורה, על ביצוע העבירות המיוחסות לעורר. כיוון שכך, קבע שקמה עילה למעצרו של העורר וכי בשל מסוכנותו אין מקום לבחור בחלופה אחרת למעצר.

כנגד החלטה זו מכוון הערר.

2.הסנגור מציין כי הראיות עליהן סומכת המדינה מבוססות על דברי המתלוננת עצמה. בגרסה זו, כך הוא סבור, אין ליתן אמון. יתרה מכך, כך הוא טוען, יש להביא בחשבון הערכת התשתית הראייתית, לעניין האישום המיוחס לו, גם את הראיות העומדות לזכותו. כוונתו של העורר לתצהירים שהגיש במהלך הדיון, המלמדים, מפי חבריו וקרובי משפחתו, כי בין השעות 18:00 - 20:00, ביום המקרה, היה העורר לכאורה עמם במקום אחר. התצהירים באים ללמד גם על אופיו הטוב של העורר ששימש בחוץ לארץ רופא ומשפטן, וגם קצין משטרה, "איש עדין ומנומס ששימוש בכוח ממנו והלאה".

הסנגור טוען עוד כי המתלוננת כבשה את דבר התלונה במשך שבועיים ימים ונמנעה מלספר על מעשי האונס לאמא או לבתה. חזקת המסוכנות הופרכה כאן, לדעת הסנגור, מפי העורר עצמו, שהבין, בדיעבד, שהתנהגותו אינה סבירה. בתקופה בה מצוי הוא במעצר, כך מציין הסנגור, הפנים העורר את הדברים, והבין כי אין זה ראוי כי ימשיך לקיים קשרים עם המתלוננת.

3.בעניין זה האחרון כך, מדגישה המדינה, הוכיח העורר בהתנהגותו כי אין ממש בטענה שהוא הפנים את הצורך להימנע מכל קשר עם המתלוננת. חרף הצהרותיו בעניין זה, הרי משניתנה לו ההזדמנות, לקיים שיחת טלפון מבית המעצר, ניצל אותה על-מנת להתקשר אל המתלוננת. האיש "אובססיבי", טוענת המדינה, הוא לא למד לקח והסיכון הנובע מהתנהגותו רב. המדובר בתהליך חולני של מעקב והטרדה שעל עצם קיומם אין העורר חולק. התנהגות זאת, הגיעה לשיאה, באותו אירוע חמור בו איבד העורר, לטענת המדינה, את איזונו הנפשי, איים בסכין על המתלוננת ואנס אותה. אך טבעי הדבר, מציינת המדינה, שהמתלוננת העדיפה שלא לספר על האירוע הטראומטי לבתה ולאמה וכי רק משנוכחה לדעת כי העורר אינו מתכוון להניח לה, וממשיך לאיים עליה, לא ראתה מנוס מלפנות למשטרה.

המדינה מצביעה גם על פרכות העולות מעדות העורר במשטרה, על סימני סכין שנמצאו בחפצים שבבית המתלוננת, ועל הודאתו באשר להתנהגותו המטרידה.

4.ואכן, עדותה של המתלוננת נתמכת לכאורה גם בדברים שבאו מפי העורר. חזקת המסוכנות של העורר לא נסתרה במקרה זה. נהפוך הוא: לבקשת העורר, הכין שירות המבחן תסקיר אודות העורר ובין השאר בחן את השאלה אם ראוי להמיר את המעצר בו הוא מצוי בחלופה אחרת. בתסקיר שהוגש יש כדי לחזק את טענות המדינה בדבר קיום חשש ממשי מפני פגיעה נוספת במתלוננת, מצד העורר. שירות המבחן הביע גם ספקות לגבי יעילות החלופה למעצר המוצעת על ידי העורר.

הבחירה בחלופת מעצר מבוססת, בין השאר, על ההנחה כי ניתן יהיה לצפות את התנהגות הנאשם וכי ניתן להניח כי תהא זו התנהגות רציונלית. העובדה שבעבר לא היה העורר מסובך בעבירות פליליות, כשלעצמה, אין בנסיבות המקרה כדי להסיר את החשש כי הוא יפגע המתלוננת, אם ישוחרר ממעצר. האיומים שהשמיע כלפיה הידרדרו לכלל מעשי תקיפה חמורים. מעשי ההטרדה מצד העורר נמשכו זמן רב. הצורך להגן על חייה ועל שלומה של המתלוננת גובר כאן על הצורך להקטין את מידת הפגיעה בחרותו של העורר.

הערר נדחה.