בש"פ 2937/09 עמוס לביא נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בתיק עמ"ת 5307-03-09, מיום 23.3.2009, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (ב"ש 7257/08) לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו במסגרת תיק פלילי 4273/08.

נגד העורר וחמישה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (החזקת נשק שלא כדין), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); יצוין כי לאחד הנאשמים הנוספים יוחסה גם עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין.

על פי כתב האישום עובר ליום 2.12.2008 קשרו העורר והנאשמים הנוספים קשר לבצע פשע - להחזיק נשק שלא כדין, כאשר על פי התכנון אמור היה אחד הנאשמים לספק את הנשק לנאשם נוסף אשר יעבירו לידי העורר שיחזיק בו. במסגרת כתב האישום מתוארת מסכת של שיחות טלפון שבוצעו בין הנאשמים השונים, לרבות העורר, ואשר מטרתן על פי הנטען היה קידום הקשר האמור.

יצוין כי במועדים הרלוונטיים היה העורר נתון במעצר בית בתנאים מגבילים שהושת עליו במסגרת הליך אחר התלוי ועומד נגדו בגין חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות כשהוא נושא נשק קר, איומים ותקיפה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ושאר הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ביום 26.1.2009 ניתנה החלטתו הראשונה של בית משפט השלום בבקשה למעצר עד תום ההליכים (כבוד השופטת ח' שניצר-זאגא ; להלן: החלטת השחרור ). בית המשפט קבע כי קיימות בעניין כל הנאשמים ראיות לכאורה ועילת מעצר. יחד עם זאת בעניינו של העורר (ושל חלק מהנאשמים הנוספים) נקבע כי תיבחן האפשרות לשחרור לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא ואיזוק אלקטרוני. בהמשך אף החליט בית המשפט לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוחם תוך שהוא נתון באיזוק אלקטרוני ובכפוף להפקדה כספית וערבויות.

המשיבה עררה על החלטת השחרור בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 17054-01-09). ביום 27.1.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' יפרח ), בגדרה קיבל את הערר באופן חלקי, במובן זה שהורה על עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינם של העורר ושל הנאשמים הנוספים והשארתם במעצר עד להחלטה אחרת.

תסקיר ראשון בעניינו של העורר ניתן ביום 12.2.2009. בגדרו בחן שירות המבחן את התאמתה של חלופת המעצר בבית הוריו של העורר, ולא המליץ לשחררו אליה. זאת, לאור התרשמות שירות המבחן כי לעורר קשר עם גורמי שוליים, לאור הסתבכותו בפלילים אף עת ששהה במעצר בית בתנאים מגבילים ולאור קושי מצד הוריו להתייחס למעורבותו בהתנהגות עבריינית.

ביום 16.2.2009 הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר משלים מטעם שירות המבחן לבחינת חלופה נוספת שהציע העורר ותסקיר כאמור הוגש ביום 24.2.2009. אף בתסקיר זה, בו נבחנה האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית דודתו, סבו וסבתו של העורר, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחררו, וזאת בשל התרשמותו כי חרף היות סבו וסבתו אנשים רציניים המביעים רצון לסייע לעורר, אין הם מעורבים במהלך חייו והם מטשטשים את מעורבותו בפלילים כיום ובעבר.

ביום 25.2.2009, ניתנה החלטה של בית משפט השלום בעניינו של העורר (ושניים מהנאשמים הנוספים), בגדרה נקבע כי לאור המלצות שירות המבחן, אין מנוס מהמסקנה כי אין בשלב זה מונחת חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו, ערר העורר בפני בית המשפט המחוזי מרכז. ביום 23.3.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ז' בוסתן ), בגדרה נדחה הערר. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, לאור חומרת העבירה המיוחסת לעורר והעובדה שעבירה זו בוצעה שעה שהיה נתון במעצר בית, מדובר בעורר שלא ניתן ליתן בו אמון. בעניין חלופות המעצר נקבע כי מדובר בחלופות שאינן מעורבות במהלך חייו ועל כן בדין נמצא שאינן ראויות, מה גם שנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו, על ידי שיחות טלפון "תמימות" למאזין מהצד, מקשים על פיקוח אפקטיבי. לפיכך נקבע כי לא תיתכן חלופת מעצר בעניינו.

מכאן הערר שבפניי. עיקר טענתו של בא כוח העורר מופנית כנגד קביעתו של בית המשפט

המחוזי כי אין כלל אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לשיטתו, קביעה זו עומדת בסתירה לקביעותיו של בית משפט השלום אשר החליט בתחילה לשחרר את העורר אף ללא תסקיר של שירות המבחן (החלטת השחרור) ואף בהחלטתו השנייה קבע רק כי החלופה אינה מתאימה. קביעה זו סותרת לטעמו גם את החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי, שם הועבר העניין אומנם לבדיקה על ידי שירות המבחן אך לא נשללה האפשרות העקרונית לשחרר את העורר לחלופה. לפיכך, עיקר בקשתו בדיון בפני הייתה כי תינתן האפשרות לבחון חלופות נוספות בעניינו של העורר. לגופו של עניין נטען כי מ דובר

באדם צעיר, ללא עבר פלילי משמעותי (רישום אחד ללא הרשעה) המצוי כבר 4 חודשים במעצר, כאשר לאור ריבוי הנאשמים בתיק והשלב בו הוא מצוי, צפוי להישאר עצור עוד זמן ממושך במידה ולא תיבחן חלופת מעצר אחרת.

מנגד טען בא כוח המשיבה כי לאור קביעת בית המשפט המחוזי כי אין לתת אמון בעורר, אין מקום לבחינת חלופת מעצר נוספת בשלב זה. עוד נטען כי ככל שלעורר נתונה חלופה שיש בה כדי לאיין את החששות שעלו מתסקירי שירות המבחן ובהחלטות בתי המשפט הקודמים, הדרך הראויה הינה לפנות בבקשה לעיון חוזר בהתקיים התנאים לכך.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטות בתי המשפט הקודמים, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

אמון בנאשם הינו תנאי בסיסי לשחרורו לחלופת מעצר, מקום שנקבע כי מתקיימים התנאים לעצור נאשם עד לתום ההליכים נגדו. עניין לנו בעורר אשר ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו בעת שהיה נתון במעצר בית ובאיזוק אלקטרוני שהושתו עליו בהליך נוסף המתנהל נגדו. כלומר, באותה פרשה נוספת, בחר בית המשפט ליתן אמון בעורר, אך הוא לא ניצל הזדמנות זו כדי להרחיק דרכיו מדרכו הרעה ולא היה אף במגבלות שהושתו עליו כדי למנוע ממנו לחזור לכאורה ולבצע עבירות. יתרה מכך, כשם שציין בית המשפט המחוזי נסיבות העבירה המיוחסת לו הינן כאלו שספק האם יכול היה מפקח, גם לו היה עד לביצוע שיחות הטלפון, להבין כי מופרים תנאי השחרור ולדווח על ההפרה. בנסיבות אלו ברורה מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין ליתן אמון בעורר ומכאן שלילת האפשרות לשחררו לחלופות שהוצעו. איני רואה כל פגם בהחלטתו זו. יחד עם זאת יובהר, כי אין כמובן באמור לעיל כדי לשלול מעיקרה את האפשרות העתידית, ככל שישתנו הנסיבות או יתמשכו ההליכים, להגיש בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.