בש"פ 294/10 אלינה ברייטמן נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום יוחסו לעוררת ולאחר – יצחק מיסיוריס (להלן: הנאשם), עבירות של מעשי פזיזות ורשלנות, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות וניסיון לתקיפה סתם. נטען, כי כלבם של העוררת והנאשם הטריד את המתלוננת ובתה, ועל רקע זה הוחלפו בין הצדדים דברים בוטים, והעוררת אף תקפה את הבת. משהגיע ביום המחרת פקח עירוני לביתה של העוררת מלווה במתלוננת, איימה העוררת בסכין, וכן הכריזה כי תפגע במתלוננת ובתה.

2.

בית משפט השלום דחה את בקשת המשיבה לעצור את העוררת עד תום ההליכים, וקבע כי היא תהיה נתונה במעצר בית מלא בבית אמה בתל-אביב. בעקבות ערר על החלטה זו, קיבל בית המשפט המחוזי את השגות המשיבה כנגד השחרור, נוכח ספקות שעלו ביחס ליכולת המפקחים המוצעים לוודא כי המתלוננת תקיים את תנאי השחרור. לפיכך, הורה על החזרת הדיון לערכאה הראשונה במטרה שתשוב ותבחן את סוגיית השחרור, לאחר שיונח בפניה תסקיר מעצר שבגדרו תיבחן גם החלופה המוצעת.

3.

נוכח המסוכנות המסתמנת מהעוררת כפי שזו עולה מעובדותיו של כתב האישום, אך טבעי היה לבחון בכובד ראש את השאלה אם החלופה שהוצעה על ידי העוררת עשויה להקדים תרופה לאותה מסוכנות. בית המשפט המחוזי סבר שלצורך כך אין די בהתרשמותו הישירה של בית משפט השלום מאמה של העוררת, ונכון להסתייע בתסקיר של שרות המבחן.

בהחלטה זו אינני סבור כי נפל פגם, אדרבא, המפקחת המוצעת היא אם לתינוקת, וחשובה לא פחות העובדה שהקשר בין העוררת לאמה היה מנותק במשך כשנה. בנסיבות אלו מותר גם מותר לתהות אם האם תוכל לעמוד במשימת הפיקוח, ושאלה זו מתעוררת ביתר שאת בעניינו של הערב הנוסף המוצע לשחרור העוררת – אחיה, שהנו בעל עבר פלילי.

לפיכך, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה. עם זאת, לא נהיר לי מדוע נדחה הדיון בשאלת מעצרה של העוררת עד ליום 1.2.10, כאשר על פי החלטת בית המשפט המחוזי, שניתנה ביום 8.10.10, אמור התסקיר להיות מוגש בתוך 10 ימים. על כן, מתבקש בית משפט השלום לקיים את הדיון בפרשה זו במועד סמוך ככל האפשר לאחר הגשתו של תסקיר המעצר.