בש"פ 2943/00 אנואר אל שמאלי נ. מדינת ישראל

כתב האישום מיחס לעורר ולנאשם אחר עבירות של נשיאת נשק בלא רשות ונסיון לחבלה בכוונה מחמירה. ביום 21.2.2000 בשעות הערב המאוחרות פרצה קטטה המונית בין אנשי חמולת אל-שמאלי לבין בני חמולת אבו-ריאש. העורר נמנה על הראשונים, והנאשם האחר נמנה על האחרונים. למקום הגיע כוח של משטרה, על מנת להביא להפסקת הקטטה. כשנכנסו השוטרים לשכונה על מנת להפריד בין הניצים, נורו לכיוון בו היו מצויים יריות ממספר כלי נשק. כתוצאה מן הירי נפצעו שני שוטרים. העורר, שהיה מצוי בקרבת ביתו, נשא אקדח, וירה בו. גם הנאשם האחר נשא אקדח בידו. כתב האישום מיחס להם את הכוונה לפגוע שלא כדין בשוטרים.

העורר הכחיש מלכתחילה כוונה שכזו, אולם בגרסה הראשונה שנגבתה מפיו אישר כי ירה לכיוון בו היו מצויים השוטרים, ומאוחר יותר הסביר כי היה סבור שהמדובר בבני חמולת אבו-ריאש, שבאו לתקוף את בני משפחתו. מיד לאחר שהשמיע גרסה ראשונה זו, השמיע גרסה נוספת, לפיה לא כיוון את נשקו כלל לעבר השוטרים, אלא ירה באויר. מכל מקום, כתב האישום לא מציין מפורשות כי השוטרים נפגעו דווקא מאקדחו של העורר.

נציג המדינה מבקש ללמוד על הקשר הסיבתי העובדתי שבין היריות לבין הפגיעות מתוך ראיות נסיבתיות המצויות בתיק המשטרה, ובהן מקום המצאו של העורר בעת מעשה, מקום המצאם של השוטרים, ועדות שמסרה שוטרת באשר לכיוון שממנו נורו היריות.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, וכנגד החלטה זו מכוון הערר. בהחלטתו ראה בית המשפט המחוזי להניח כי הגרסה שמסר העורר, כאילו ירה באוויר, אינה מתישבת עם מקום הימצאם של התרמילים, וכנגד ממצא זה טוען הסנגור היום כי בטעות יסודו. כיוון שלא נמצאו קליעים, כך הוא מציין, כי אם תרמילים בלבד, לא ניתן היה ללמוד מעובדה זו על המקום שאליו הגיעו הקליעים, כי אם למירב על המקום שממנו נורו הכדורים. ואכן, בענין זה מוסכם גם על התביעה כי בנסיבה עובדתית זו, לבדה, אין כדי ללמד על חלקו של העורר בפגיעה.

אין ספק כי העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות חמורות. השימוש בנשק, אפילו נועד הוא לצרכי הרתעת בני משפחה יריבה, בהם חשד העורר, לטענתו, כי הם עומדים לתקוף את בני ביתו, הוא מעשה עבירה חמור. לפיכך, לא הייתי מתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי קמה עילת מעצר בענין זה.

אלא שבנסיבות האישיות של העורר הזה, לאור המלצת שירות המבחן, ובהתחשב בטיבה של החלופה למעצר שהוצעה לבית המשפט, ראוי היה לאמץ חלופה זו.

שירות המבחן למבוגרים הכין שני תסקירים אודות העורר. מן התסקירים עולה כי העורר, כיום בן 20 שנים, מתגורר עם בני משפחתו ועובד לפרנסתו. גם בני המשפחה האחרים מתפקדים במסגרת הנורמות הראויות. לעורר אין כל מעורבות בפלילים, ושירות המבחן העריך כי המשך מעצרו וחשיפתו לעולם הפשע בעת שהוא מצוי במעצר עלולים להביא לרגרסיה באורח חייו, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שזה לו המעצר הראשון.

חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר כוללת את התנאי של המצאות בביתו של אחד מנכבדי הכפר עראבה שבצפון. שירות המבחן נתן דעתו גם לחלופה המוצעת, ומצא שהיא ראויה. ואכן, נראה לי כי בנסיבות המיוחדות שנתקיימו כאן, ולאור נסיבותיו האישיות של העורר, ראוי לבחור בחלופה זו למעצר.

הערר מתקבל והעורר ישוחרר בערובה ובתנאים מגבילים כדלקמן:

א.העורר יפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית להבטחת המשך התיצבותו במשפט ולהבטחת קיום תנאי השחרור.

ב.העורר ימציא ערבות חתומה על ידי צד ג' על סך 30,000 ש"ח, להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי.

ג.העותר ישאר בביתו של עבד אל-שמאלי, בכפר עראבה, ולא יצא מפתח הבית עד תום משפטו או עד החלטה אחרת של בית המשפט, אלא לצורך התיצבותו במשפט.

ד.תאסר יציאתו של העותר מן הארץ, ואם יש דרכון בידיו, יפקידו בתחנת המשטרה הקרובה.