בש"פ 2958/07 מדינת ישראל נ. רוני בן שושן

1.

נגד העורר בבש"פ 2977/07 (להלן - העורר) הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע העבירות הבאות: נשיאת נשק בלא רשות, החזקת סכין, חבלה במזיד לרכב, ירי באזור מגורים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וקבלת רכוש שהושג בפשע. על פי כתב האישום, ביום 15.1.07, סמוך לשעה 23:00, נמצא העורר ברחוב רמב"ן בבאר שבע סמוך לבית מס' 42. העורר החזיק באקדח גנוב, וירה לעבר כלי רכב שחנה ליד הבית האמור. כתוצאה מהירי פגע הקליע בזגוגית השמשה הקדמית וחדר לתוך הרכב. כמו כן נשא העורר על גופו סכין שלא למטרה כשרה. שני שוטרים הבחינו בעורר מיד לאחר הירי והתקרבו אליו כשהם ברכב משטרתי. משהבחין העורר בשוטרים המתקרבים אליו, השליך את האקדח מידו והחל לרוץ במהירות מהמקום. השוטרים השיגו את העורר ועצרו אותו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז) קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחות אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר מקימה חזקת מסוכנות, וכי חזקה זו אף נתמכת בגליון הרשעותיו הקודמות והמרובות של העורר. עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי על המצאת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וזאת על מנת לבחון קיומה של חלופת מעצר. לבית המשפט הוגשו שלושה תסקירים, וכן מכתבי המלצה מעיריית באר שבע, מעסיקתו של העורר, וממנהל מרכז לקשב לנוער בבאר שבע. שניים משלושת המפקחים שהוצעו בעניינו של העורר נחקרו בבית המשפט. לבסוף הורה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ר' אבידע) על שחרור העורר ממעצרו למעצר בית מלא בתנאים כדלקמן: א. העורר ישהה במעצר בית מלא באילת, בפיקוחם של שני מפקחים; ב. העורר יאזק באיזוק אלקטרוני; ג. העורר יחתום על התחייבות עצמית, בערבותם של שנים עשר ערבים שפרטיהם צויינו בהחלטת בית המשפט, על סך של 100,000 ש"ח כל אחת; ד. כל אחד מהערבים הנזכרים יפקיד, בנוסף לחתימתו על הערבות, סכום של 5,000 ש"ח בקופת בית המשפט. מכאן העררים שלפניי. המדינה קובלת על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ואילו העורר מלין על הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה.

3.

על פי הודעותיהם של שני השוטרים שעצרו את העורר, הם שהו באזור האירוע בעקבות הוראה שניתנה להם "להגביר עירנות" סביב בית מסויים בו מתגוררת אימו של אדם המוכר למשטרה. השניים הבחינו בשני אנשים עומדים סמוך לפתח הבית המדובר ובאדם נוסף החובש כובע לבן, אשר עמד מטרים ספורים לפני אותם שניים. יצויין, כי בעוד אין מחלוקת כי האירוע נשוא כתב האישום אירע בסמוך לבית מס' 42, וכי אימו של האדם שבעטיו ניתנה ההוראה הנזכרת לשוטרים מתגוררת בבית מס' 40, מסר אחד השוטרים כי האירוע התרחש בסמוך לבית מס' 88. מכל מקום, על פי דברי השוטרים, לאחר שהבחינו בשלושה הם שמעו קול של ירי כדור אחד. השוטרים הגבירו את מהירות נסיעתם לעבר הבית. משסובב האדם החבוש כובע לבן את ראשו לעבר השוטרים הבחין אחד מהם כי מדובר בעורר, המוכר לו היטב מעבודתו במשטרה. השניים ראו כי העורר השליך מידו דבר מה ולאחר מכן החל לרוץ. השוטר שנהג ברכב עצר את הרכב, והשניים דלקו אחר העורר ועצרוהו. אחד השוטרים ניגש למקום בו השליך העורר דבר מה ומצא שם אקדח. השוטרים מסרו בהודעותיהם כי היה מרחק קצר בין מקום הימצאו של האקדח לבין המקום בו נעצר העורר, וכי לא אותרו במקום בו נמצא האקדח דברים נוספים, כגון כפפות. השניים אף מסרו, כי תאורת הרחוב שפעלה במקום בשעת האירוע איפשרה קשר עין רציף הן עם העורר והן עם המקום בו השליך העורר מידו דבר מה. השוטרים סרקו את המקום, וגילו כי ברכב מסוג רנו קאנגו שחנה בסמוך נפער חור בשמשה הקדמית כתוצאה מחדירת קליע. לאחר מכן הסתבר לחוקרים כי הרכב האמור שייך לאימו של אותו אדם אשר בעטיו ניתנה לשוטרים הוראה "להגביר עירנות" סביב הבית הנזכר. במעילו של העורר נמצאה סכין יפנית בצבע כתום.

4.

שני האנשים האחרים שנראו על ידי השוטרים בסמוך למקום האירוע נעצרו אף הם ונחקרו בתחנת המשטרה, אך מהחומר שלפניי עולה כי לא נמצא קשר ביניהם לבין אירוע הירי. השניים אף סיפרו כי אין הם מכירים את העורר, אם כי דיברו על היכרות בינם לבין עצמם. העורר סירב לענות לשאלות החוקרים, אך סיפר כי קיים קשר חברות בינו לבין האדם שבעטיו הגבירה המשטרה את ערנותה במקום האירוע. אותו אדם נחקר אודות הקשר שלו עם העורר, וסיפר: "פעם היינו מכירים אבל אני כבר שנתיים וחצי לא גר בבאר שבע ואני לא בקשר עם אף אחד". אותו אדם הוסיף כי אין הוא מסוכסך עם העורר. כן מסר אותו אדם כי אין הוא מכיר את שני האנשים האחרים שנעצרו לאחר האירוע.

5.

האקדח שנתפס במקום האירוע הינו בעל ידית אחיזה מעץ (ראו דו"ח תפיסה וסימון מיום 15.1.07). לא נמצאו טביעות אצבעות כלשהן על גבי האקדח. כמו כן, לא נבדקה התאמה בין הקליע שחדר לרכב לבין האקדח שנתפס, משום שחרף מאמצים שנעשו בעניין לא אותר הקליע ברכב נשוא האירוע (מזכר מיום 16.1.07). כמו כן, ערכו השוטרים לשלושת העצורים, ובהם העורר, בדיקת פרו-פרינט (לאיתור סימני מתכת), וממצאי הבדיקות היו שליליים. המשטרה טרם המציאה חוות דעת מפורטת בעניין בדיקת שרידי הירי שנמצאו על גבי פריטי הלבוש של העורר ובערכה לאיסוף מדגמי חלקיקים שנלקחה ממנו. עם זאת, במסמך הראשוני החתום על ידי ראש מעבדת סימנים וחומרים, ואשר הוצג לנו על ידי המדינה, נאמר כי נמצאו על פריטי הלבוש המיוחסים לעורר שני חלקיקים אותם ניתן לזהות כשרידי ירי, אך לאלה יש לייחס "ערך ראייתי מוגבל".

6.

לטענת המדינה (בש"פ 2958/07), אין די בתנאים שהציב בית המשפט המחוזי לשחרור העורר לחלופת מעצר כדי להפיג את המסוכנות הטמונה בו. לעניין זה מדגישה המדינה את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת נסיבות ביצועה של העבירה בגינה הוגש כתב האישום הנוכחי כנגדו. עוד טוענת המדינה כי איזוק אלקטרוני הינו אמצעי מתאים מקום בו ניתן לתת אמון בעצור, תנאי שאיננו מתקיים במקרה שלפנינו. המדינה אף מלינה על הצבתה של גב' קרן סויסה כמפקחת על מעצר הבית. מנגד, מצביע העורר על החסרים הקיימים, לטענתו, בתשתית הראייתית הקיימת נגדו, והשוללים קיומו של סיכוי סביר להרשעתו. לטענת העורר, לאור דלות הראיות הקיימות כנגדו יש להורות על הקלה בתנאי שחרורו (בש"פ 2977/07).

7.

הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני העררים להידחות. אכן, לא ניתן להתעלם מתוצאות הבדיקות שנערכו לעורר, המציבות סימני שאלה מסויימים בנוגע לקשר בינו לבין אירוע הירי נשוא כתב האישום. לא ניתן גם להתעלם מכך שלא ניתן היה לבדוק את הקשר בין הקליע שחדר לרכב לבין האקדח שנמצא על ידי השוטרים. קיימות גם סתירות מסויימות בהודעות השוטרים בינן לבין עצמן, ובין אחת מהן לבין נתוני האירוע. מנגד, על פי דבריהם של השוטרים שעצרו את העורר, נתפס העורר בסמוך למקום האירוע, בתכוף לאחריו, כשהוא נמלט מהמקום לאחר שנצפה משליך מידו דבר מה. על פי דברי השוטרים, במקום בו נראה העורר משליך דבר מה מידו נמצא אקדח. אין להתעלם גם מההיכרות בין העורר לבין האדם בעטיו הגבירה המשטרה את ערנותה במקום בשעת האירוע. כזכור, הירי נשוא כתב האישום בוצע לעבר מכוניתה של אימו של אותו אדם, אשר חנתה בסמוך לביתה. העורר שתק בחקירתו, והודעותיו במשטרה אינן תורמות לפיזור הערפל האופף את האירוע. בנסיבות אלה, סימני השאלה העולים מחומר הראיות אינם מאפשרים, לדידי, קבלת הערר של המדינה והשמתו של העורר בבית המעצר. ברור, שהתשתית הראייתית העיקרית מטעם המדינה תתבסס על עדויותיהם של שני אנשי המשטרה שנמצאו בזירה, ראו את העורר ועצרו אותו. ברם, לא ניתן להתעלם לחלוטין מכך שלא נמצאו טביעות אצבע של העורר על האקדח, לא אותרו שרידי מתכת על ידיו ואף ערכה של בדיקת סימני הירי הינו מוגבל. עוד נזכיר, כי המשטרה לא מצאה בזירה כפפות, אשר יכולות להצביע על כך שהיורה עשה שימוש בכפפות. במצב הדברים האמור, אכן קיימות ראיות לכאורה, אלא שהן מתכרסמות משהו. במלים אחרות, עוצמתן של הראיות לכאורה אינה מצדיקה מעצר ממש, היינו בבית המעצר (ראו: בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, מהדורה מעודכנת 2003), בעמ' 237). מנגד, איני מוצא עילה להתערב בתנאים אותם העמידה הערכאה הדיונית לשחרורו של העורר למעצר בית, אף שמדובר בתנאים מחמירים. יש לזכור את העבר הפלילי של העורר, אשר מצביע אף הוא בכיוון מסוכנות.

אשר למפקחת על מעצר הבית: בית המשפט המחוזי התרשם מדבריה באופן בלתי אמצעי וקבע כי היא מתאימה לשמש כמפקחת על העורר. איני מוצא מקום להתערב בקביעה זו, בייחוד נוכח העובדה שמדובר בתנאי אחד מתוך רשימת תנאים ארוכה אותם הציב בית המשפט כתנאי לשחרורו של העורר למעצר בית. מאליו מובן, כי בית המשפט המחוזי יוכל לשוב ולהידרש לשאלת תנאי השחרור במהלך הדברים, אם יתבקש לעשות כן על ידי מי מהצדדים.

8.

התוצאה היא ששני העררים נדחים.