בש"פ 2970/09 מיכאל לוי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 5600/08 מיום 29.12.2008, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום הכולל 15 סעיפים (פ 284/08), בו מיוחסות לו עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא

לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; תקיפה, לפי סעיף 279 לחוק העונשין; שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר, אשר נהג לקבץ נדבות באזור הכותל המערבי בירושלים, דרש במקרים רבים מאחרים אשר קיבצו נדבות במקום למסור לידיו מחצית מהכספים שניתנו להם, כשלשם כך השתמש באיומים ובמעשי אלימות, אותם ביצע בעצמו או באמצעות שלוחיו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 5600/08).

ביום 29.12.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ע' חבש ) את הבקשה. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה בדבר ביצוען של העבירות על ידי העורר, בהתבססו בין היתר על הסכמתו של בא כוח העורר ועל חומר החקירה הרב שהוגש לעיונו, הכולל בין היתר, את הודעותיו של אדם שהופעל כסוכן משטרתי. בית המשפט קבע כי הפעילות העבריינית המיוחסת לעורר נזכרת בהודעותיהם של המעורבים ו"שיטות" עבודתו מתוארות באופן דומה ואף זהה על ידי כלל המתלוננים בעניינו. כן קבע בית המשפט כי העורר המשיך במסכת האיומים והסחיטה אף לאחר שנחקר מספר פעמים על ידי המשטרה, וכי קיים על כן יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא להשפעה על עדים ולפגיעה בראיות כנגדו. לפיכך קבע בית המשפט כי אין כל אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר, שכן אף אם תוגבל תנועתו בתנאים יוכל להמשיך בפעילותו העבריינית באמצעות "חייליו".

ביום 10.30.2009 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו (ב"ש 8364/09), בטענו כי מבחינת חומר חקירה שלא הונח בפני בית המשפט המחוזי עולה תמונה שונה מזו המתוארת בכתב האישום. כן התייחס העורר לכך שאדם אחר המעורב בפרשה, והמואשם בעבירות דומות, שוחרר לחלופת מעצר.

ביום 31.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בחוק לעיון חוזר בהחלטה למעצר עד תום ההליכים. בשולי החלטתו הורה בית המשפט למשיבה לזרז את תמלולן של הקלטות שנעשו בפרשה, ולהעביר תמלולים אלו לידי העורר.

בעקבות זאת הגיש העורר ערר על החלטתו של בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, מיום 29.12.2008, לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו. כן טוען העורר כי העובדה שלא נמסר לידיו תמלול הקלטות האמורות פוגע באפשרותו להתגונן כנגד מעצרו עד תום ההליכים, וכי מהאזנה ומצפייה בחלק מהקלטות עולה תמונה השונה מזו עליה ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו. כן חוזר העורר על טענו לפיה מופלה הוא לרעה לעומת אדם אחר המעורב בפרשה, שהואשם בעבירות דומות.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הרבה העולה ממעשיו, ובשל החשש מפני שיבוש הליכי משפט.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, הסכים בא כוח העורר בדיון בפני בית המשפט המחוזי לגבי קיומן של ראיות לכאורה ולגבי קיומה של עילה למעצרו של העורר (סעיף א.2. להודעת הערר). משכך, נותרת אך השאלה האם ניתן לנטרל את העילות למעצרו, בדמות מסוכנותו והחשש מפני שיבוש הליכי משפט, באמצעות חלופת מעצר. בדומה לבית המשפט המחוזי, תשובתי לשאלה זו הינה בשלילה.

נסיבות ביצוען של העבירות בהן מואשם העורר, ואשר כאמור קיימות ראיות לכאורה המצביעות על כך שביצע אותן, מעידות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו – הן באופן ישיר והן באמצעות אחרים. בדומה, מעלות העבירות המיוחסות לעורר חשש ממשי מפני שיבוש הליכי המשפט באמצעות הטרדה ואיומים על המעורבים.

איני מוצא ממש בטענות העורר בנוגע לתמלולי הקלטות. יש לציין כי העתקן של הקלטות עצמן הועבר לידי בא כוחו, כך שאין מ דובר

בחומר ששימש כבסיס למעצרו ואשר אינו מצוי בידיו. אמנם, מוסכם כי איכותן של קלטות אלו ירודה מאוד, אולם אין בכך כדי לגרוע מהגנתו, שכן ממילא בשל איכותן זו אין בידי המשיבה לעשות בהן שימוש של ממש להוכחת אשמתו או לביסוסן של ראיות לכאורה כנגדו.

כאמור לעיל, בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, ועל כן אין בעובדה שהקלטות טרם תומללו כדי להעלות או להוריד מעוצמתה של העילה למעצרו. עוד יצוין שמהודעתה של המשיבה ל בית המשפט

המחוזי מיום 1.4.2009, עולה כי אין כלל ודאות שניתן יהיה להביא את הקלטות למצב שניתן יהיה לתמללן.

בעניינו של האדם האחר המעורב בפרשה, הרי שיש לציין כי אדם זה לכאורה נסחט בעצמו על ידי העורר. יתרה מכך, חומרתן של העבירות בהן הוא מואשם פחותה מזו של העורר, כאשר עיקר חומרתן נובע משיתוף הפעולה שלו עם העורר. ממעשיו אף לא עולה החשש החריף מפני שיבוש הליכי המשפט שעולה מהמעשים המיוחסים לעורר. מכל זאת עולה כי אין לגזור גזירה שווה בין השניים.

סוף דבר, הערר נדחה.