בש"פ 2978/99 גאורגי רוזנפלד נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בבתו, שכיום היא כבת 15 (להלן: הבת הגדולה), ובביצוע מעשים מגונים בבתו בת ה12- (להלן: הבת הקטנה). חקירת המשטרה נפתחה לאחר שאימן של הבנות סיפרה למשטרה על מעשים מגונים שהעורר עושה בהן. בגדר החקירה התברר, כי הבנות, שלטענת העורר אינן בנותיו הביולוגיות, מכנות אותו בכינוי "דוד", מבקרות אותו מרצונן החופשי - על אף שהוא מתגורר הרחק מהן - וכי המעשים הנטענים בכתב-האישום אף בוצעו לכאורה במהלך ביקורים אלו.

בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה הבת הגדולה פרטים רק על מעשים מגונים שבוצעו בה, ואולם בשתי הודעות נוספות שמסרה סיפרה, כי העורר אף ביצע בה מעשי אונס ומעשי סדום. הבת הקטנה העידה בפני חוקר נוער, כי העורר היה נוגע במקומות שונים בגופה וכי פעם אחת אף ראתה כיצד נוגע הוא באחותה בחזה. העורר, שהיה משוחרר בערובה במשך כחודשיים לאחר שהבת הגדולה מסרה את הודעתה הראשונה, הכחיש בחקירתו במשטרה כי ביצע מעשי אינוס וסדום בבת הגדולה, אולם סיפר כי נהג לדבר עימה על תכניותיו לשאתה לאשה ולהוליד עימה ילדים.

עם הגשת כתב-האישום נעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שבית-המשפט המחוזי (השופטת שרה סירוטה) קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, וזאת לאור הודעותיהן של שתי הבנות. את הסתירות בין הודעותיה השונות של הבת הגדולה תלה בית-המשפט המחוזי בקשייה להעיד כנגד אביה. בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי אין לשחרר את העורר מחשש לפגיעה בבנות ומחשש שינסה להשפיע עליהן לחזור בהן מעדותן.

מכאן הערר שבפניי, שבו חזר וטען העורר, כי אין תשתית ראייתית המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, וזאת לאור הסתירות בין הודעותיה השונות של הבת הגדולה ובהעדר ראיות חיצוניות לתמיכה בגירסתה. עוד טען העורר, כי בתקופה שבה היה משוחרר ממעצר הפריך בהתנהגותו את חזקת המסוכנות העולה מן העבירות שבהן הוא מואשם, ועל-כן יש לשחררו.

דין הערר להידחות.

הודעותיה של הבת הגדולה נתמכות בהודעת אחותה, שכאמור אף חזתה במקרה אחד שבו נגע העורר בבתו הגדולה. הודעות אלו, לצד דבריו של העורר באשר לתכניותיו לחיי אישות משותפים עם הבת הגדולה - מקימים תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת למעצר העורר עד תום ההליכים.

אכן, שוכנעתי כי העורר סתר בהתנהגותו בתקופה שבה היה משוחרר, את החשש מנסיונות להשפיע על הבנות לחזור בהן מעדותן. ברם, בנסיבות המקרה שבפניי, שחרור העורר מקים חשש כבד וממשי לפגיעה נפשית בבנות - שהן קורבנות לעבירות מין בתוך המשפחה ובגיל קטינות. בנסיבות אלו, האיזון בין זכותו של העורר לחירותו לבין ההגנה על שלום הציבור ובטחונו מחייב להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.