בש"פ 2987/05 מאיר עזריאל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצועה של עבירת גניבה בידי עובד. כתב האישום המקורי הוגש בחודש נובמבר 1999, ומאז ועד היום לא ניתן היה לסיים את ההליכים בעניינו, הואיל וכאשר אושפז העורר לבדיקה פסיכיאטרית, הוא נמלט מבית החולים, ובדרך כלשהי גם עזב את הארץ. מששב לישראל הוא נבדק בשנית, ונמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין. עקב כך הוצא נגדו צו אשפוז, אולם גם הפעם הצליח העורר להימלט לחו"ל.

הוא חזר לישראל לאחר מספר שנים כדי להשתתף בלוויית אמו, ובעקבות בדיקתו החוזרת מצאה ועדה פסיכיאטרית כי הוא כשיר לעמוד לדין. במצב זה ולנוכח בריחותיו מן העבר, עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים, אולם, אף שבית משפט השלום מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום, הוא הביע את הדעה כי קיים ספק סביר אם המשיבה תוכל להוכיח את האישום ברמה הנדרשת בפלילים. במצב זה הורה בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו ובפיקוחה, וכן חייבו להפקיד ערבויות שונות. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שם נהפכה הקערה על פיה. בית המשפט הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

בפתח הדיון בערר הצהירה באת-כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד א' מור-אל, ברוב הגינותה, כי הראיות כנגד העורר אינן מן המשובחות, וספק אם יש בהן לשמש עילת מעצר. לפיכך, הסכימו באי-כוח הצדדים, בכפוף לשמירה על טענותיהם, כי הדיון יוחזר לבית-משפט השלום כדי שזה ישוב ויבחן את חלופת המעצר המוצעת, ואת הערבויות בהן הותנה השחרור, מאחר וככל הנראה מתקשה העורר לעמוד בהן.

נראה לי כי בנסיבות הקיימות, הצעתם של באי-כוח הצדדים הנה הצעה ראויה, הואיל וספק בעיני אם במצבו הנפשי יכול העורר לשהות בתנאי מעצר. לפיכך, אני מקבל את הערר, ומורה על החזרת הדיון לבית-משפט השלום כדי שיבחן בשנית את תנאי השחרור ואם ניתן להקל בהם.

לנוכח מעצרו הנמשך של העורר, ובמיוחד לנוכח מצבו הנפשי, סבורני כי יטיב בית משפט השלום לעשות אם יקיים את הדיון במועד מוקדם ככל שניתן.