בש"פ 299/07 מדינת ישראל נ. מחמד אבו גאנם

המשיבים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, באשמת רצח אחותם. על פי הנטען, סירבה האחות המנוחה להינשא למי שיועד לה ונמלטה עם גבר אחר. מששבה לבית הוריה, גמרו ארבעת אחיה אומר להמיתה. המשיב 2, סולימאן אבו ג'אנם, שהנו רופא ילדים, סיפק לאחיו סם הרדמה, אותו מהלו במיץ שלגמה המנוחה. משנרדמה, חנקו שנים מהאחים את אחותם והיא איבדה את הכרתה. בהמשך, הם הסיעוה לפרדס, וכשהתעוררה וביקשה על נפשה, שבו אחיה וחנקו אותה עד צאת נשמתה, ואחר כך הטילו את גופתה לבאר.

כתב האישום כנגד המשיבים הוגש לבית משפט קמא ביום 11.4.06, ומשחלפו 9 חודשים, עותרת המדינה להאריך את מעצרם ב-90 ימים נוספים, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. להשלמת התמונה אוסיף, כי כנגד שניים מהאחים המעורבים בפרשה הוגש כתב אישום נפרד, והם עתידים להיקרא להעיד מטעם התביעה במשפטם של המשיבים. עובדה אחרונה זו, כמו גם יומנו העמוס של בית משפט קמא, הביאו לכך שעד היום טרם החלה שמיעת ראיותיה של המשיבה במשפטם של המשיבים.

אין צורך לומר כי תופעה זו של שהוי ניכר בהליכים הפליליים אינה רצויה, ובוודאי שאין היא תורמת לעשיית הצדק. ברם, זו המציאות שנכפתה על בתי המשפט, כאשר מול גל העבריינות הגואה, ניצב קומץ של שופטים העמלים יום ולילה, אולם קצרה ידם מלתת מענה מהיר ויעיל לכל העניינים הרבים המונחים יום יום לפתחם. במצב זה הציע בא-כוח המשיבים להורות על שחרור שולחיו, אולם מנגד ניצב האינטרס הציבורי המחייב לברר את משפטם של מי שנאשמו בעבירה כה חמורה, בעודם במעצר, וזאת מחמת מסוכנותם. סבורני, כי לפחות בשלב זה גובר אינטרס הכלל על עניינו של היחיד, אולם אפשר כי לא ירחק היום בו יהיה נכון להעדיף את זכותם של המשיבים לחרות על פני כל שיקול אחר.

לפיכך, אני נעתר לבקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרם של המשיבים

ב-90 ימים, החל מיום 11.1.07 או עד למתן פסק-הדין בתפ"ח 1045/06 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.