בש"פ 3007/15 מדינת ישראל נ. אלירן דרי

1.

בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 51028-06-14 מיום 29.4.2015 (השופט כ' מוסק ). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בשל הפרות של תנאי שחרורו, והורה על מעצר בית מלא שלו.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 25.6.2014 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום כנגד המשיב ושלושה אנשים נוספים (להלן: הנאשמים ) בגין סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ).

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המדינה הגישה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. במסגרת הבקשה, המדינה טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לנאשמים בכתב האישום וכן כי קמה בעניינם עילת מעצר – הן בגין חשש ממסוכנות והן בגין חשש משיבוש הליכי משפט. המדינה הדגישה את עברו הפלילי העשיר של המשיב, אשר הורשע בעבר בעבירות דומות ובעבירות אלימות נוספות, ושוחרר ממאסר אך זמן קצר קודם לכן, וכן את העובדה שקיים כנגד המשיב מאסר על תנאי של 24 חודשים במידה ויבצע עבירה מסוג פשע.

4.

כפי שיפורט להלן, מאז ועד עתה התקבלו בעניינו של המשיב החלטות שהניעו את המטוטלת בין כף המעצר עד תום ההליכים לבין כף השחרור בתנאים אנה ואנה – בהתאם לשינויים שחלו עם חלוף הזמן בין המסוכנות שיש לייחס למשיב והמידה שבה ניתן לתת בו אמון לבין המצב הראייתי.

5.

ביום 29.7.2014 הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב ישוחרר למעצר בית מלא, בכפוף להפקדת ערבויות גבוהות ואיזוק אלקטרוני – בשים לב למסוכנותו של המשיב ולתסקיר המבחן השלילי שהתקבל בעניינו, מחד גיסא, ולעוצמה הנמוכה של הראיות, מאידך גיסא. ביום 5.8.2014 התקבל הערר על ההחלטה ובית משפט זה הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (בש"פ 5272/14, השופט צ' זילברטל ). בהחלטה זו צוין כי אמנם הראיות "אינן מצביעות באופן חד משמעי על ביצוע עבירה ברף העליון של החומרה", אך מנגד יש לשקול את אופייה של העבירה ואת נסיבותיו של המשיב.

6.

ביום 17.11.2014 קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת דיון בבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב, כי אמנם חל כרסום מסוים בעוצמת הראיות של התביעה, אך כרסום זה אינו משמעותי דיו בכדי להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

7.

בהמשך, בעקבות הימנעותו של עד להגיע להמשך עדות ומחיקת עדותו בשל כך, ביום 25.12.2014 בית המשפט המחוזי קבע כי אכן חל כרסום משמעותי בראיות התביעה ובשל כך יש לשחרר את המשיב למעצר בית מלא.

8.

ביום 26.2.2015 בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתו של המשיב – אשר לה המדינה הסכימה – לפתיחת "חלונות יציאה" מדי יום לצורך תפילה בבית הכנסת הנמצא בסמוך לביתו וזאת בשעות הקבועות לתפילה.

9.

ביום 28.4.2015 המשיב נעצר וזאת לאחר שאותר כשהוא שוהה מחוץ לביתו, ולא בבית הכנסת, תוך הפרת תנאי השחרור שנקבעו לו, במהלך כמה ימים שקדמו לכך. למחרת היום המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לחילוט ערבויות ולעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. המדינה הדגישה בבקשתה את החשיבות הכללית שיש לייחס לקיומם של תנאי השחרור בערובה, וכפועל יוצא מכך את החומרה הנעוצה בהפרתם. כמו כן, לטענת המדינה הפרתם של תנאי שחרור מהווה עילת מעצר עצמאית, המבטלת למעשה את הצורך להידרש לבחינתן של חלופות מעצר.

10.

בו ביום בית המשפט המחוזי החליט לדחות את בקשתה של המדינה. בית המשפט המחוזי הדגיש את העובדה כי במשך תקופה ארוכה המשיב לא הפר את תנאי שחרורו, וכי בשלב הנוכחי שבו נמצא ההליך אין מקום לנקוט באמצעי החמור ביותר של מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, בית המשפט המחוזי הורה כאמור על מעצר בית מלא של המשיב ובכך ביטל את "חלונות היציאה" שנקבעו לו. באשר לחילוט הערבויות נקבע כי הדבר יישקל לאחר סיום ההליך העיקרי. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע של החלטתו זו ל-48 שעות.

הערר

11.

בעיקרו של דבר, המדינה חוזרת בערר על הטענות שהעלתה במסגרת ההליכים הקודמים בעניינו של המשיב. לטענת המדינה, המשיב אינו ראוי לאמון שניתן בו – לנוכח עברו הפלילי העשיר, והביצוע הנטען של העבירה זמן קצר יחסית לאחר שחרורו ממאסר, בעת שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. המדינה הדגישה כי מדובר בכמה הפרות. לבסוף, המדינה מדגישה כי הכרסום הראייתי שבגינו המשיב "זכה מן ההפקר" תוקן בינתיים – לנוכח העובדה שהעד אשר עדותו נמחקה חזר בסופו של דבר להעיד והדברים באו על תיקונם מבחינה זו.

12.

המשיב טען כי אין מקום לנקיטת הצעד החמור ביותר של מעצרו עד תום ההליכים. הוא אף חזר והצביע על עיקרי טענותיו בבית המשפט המחוזי ובכלל זה העובדה שלא נטענה כל הפרה של מעצר הבית מבחינת שהות מחוצה לו בשעות שלא אושרו. לטענתו, מדובר ב"גלישה", גם אם לא מוצדקת, לעשיית פעולות נוספות בשעות שבהן ממילא הותר לו לשהות מחוץ לביתו בלא ליווי מפקח. לבסוף, המשיב הוסיף וביקש להתנצל בפני בית המשפט על ההפרות.

דיון והכרעה

13.

לאחר ששקלתי את הדברים עמדתי היא שדין הערר להידחות.

14.

אכן, חלופת מעצר מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם, וכאשר נשמט האמון – מתמוטטת מאליה גם החלופה (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)). אין ספק שהמשיב נכשל בהפרות של תנאי שחרורו, שלא ניתן להשלים עמן. הפרות אלה חייבות להיענות בתגובה תקיפה – דווקא כדי להגן על המוסד של שחרור בתנאים. ככל שלא ניתן יהיה לסמוך על שחרור כזה הדבר יפגע בסופו של דבר אף בעצורים עצמם, ולא רק בשלטון החוק.

15.

עם זאת, בכל מקרה ומקרה שומה על בית המשפט לשקול את מכלול הנסיבות. כך למשל, המשקל שיש לתת לעובדה שהפרה מסוימת חזרה על עצמה גובר באותם מקרים שבהם ניתנה התראה בעניין, שלא כמו במקרה דנן. כמו כן, יש חשיבות לשאלה האם ההפרה הייתה כרוכה בפגיעה באינטרסים מוגנים נוספים (כדוגמת חשש לשיבוש הליכי משפט במצבים שבהם ההפרה נגעה להתנהגות כלפי עדים, ראו: בש"פ 8112/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (14.12.2014)). כמובן, אלה הן אך דוגמאות וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

16.

בנסיבות העניין, החלטתו של בית המשפט המחוזי הייתה מידתית. היא ביטאה עמדה של חוסר סובלנות להפרתם של תנאי השחרור, ועם זאת הביאה בחשבון גם את עוצמת ההפרה, את ההקפדה הנמשכת של המשיב על תנאי השחרור, וכן את העובדה שביטול "חלונות היציאה" מתמודד באופן ישיר עם אותה נקודה שבה לא ניתן היה לתת במשיב אמון – המצבים שבהם יצא בלא ליווי מפקח מחלופת המעצר הביתית שבה שהה.

17.

ראוי להבהיר כי ככל שיש למדינה טענות הנוגעות למצב הראייתי בתיק הרי שמקומן אינו כאן אלא במסגרת בקשה לעיון חוזר שתוגש לבית המשפט המחוזי. אין צריך לומר שאיני נוקטת כל עמדה בעניין זה ואף לא באפשרות לעשות כן בעת הנוכחית.

18.

לפני סיום, חשוב לומר את המובן מאליו: כל הפרה של תנאי שחרור היא חמורה, והחלטתי זו היא בבחינת "הזדמנות אחרונה" למשיב להוכיח כי יש ביכולתו לעמוד בהתחייבויות שהוא נוטל על עצמו כלפי בית המשפט.

19.

סוף דבר: הערר נדחה. המשיב ישוחרר למעצר בית מלא כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. למען הסר ספק, כל תנאי לשחרורו של המשיב אשר נקבע בעבר ולא בוטל יוסיף לחול.