בש"פ 3008/97 עבדאלחי באסם נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. בית משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים, ועל כך הערר שבפני.

עיקר טיעוניו של בא-כח העורר הינו זה, שאין ראיות לכאורה - אדייק ואומר: אין ראיות ראויות לכאורה - לייסוד כתב-האישום. טענה זו תמוהה משהו, הואיל והעורר נתפס ובכיס חולצתו נמצאה שקית פלסטיק המכילה אבקת הירואין במשקל של כ19- גרם.

מה היא איפוא טענת העורר ותישמע?

העורר נתפס כשהוא יושב במכונית ולידו נאשם אחר באותו כתב-אישום. טוען העורר כי משהגיעו השוטרים אל המכונית מיהר חברו שישב לידו ושילשל את שקית הפלסטיק אל כיסו וכך נתפש ובכיסו הסם. טענה זו, טענה ראויה היא להישמע במשפט גופו אך לא בהליכי המעצר שלפני. העורר נתפס כשעל גופו סם הירואין, וממילא נתקיים בעניינו התנאי של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המועלית נגדו.

טוען העותר להפליה: הנה זה חברו שישב לידו שוחרר ממעצר בהסכמת המדינה ואילו הוא במעצר. גם טענה זו אין בה ממש, ולו מן הטעם שהסם המסוכן נתפס על גופו של העורר; על גופו-שלו ולא על גופו של האחר. אכן, אפשר שקמה לחובתו של האחר חזקת החזקה בסם, אך הכל יסכימו כי הראיות נגד אותו חבר קלושות מן הראיות שכנגד העורר.

ראיות לכאורה נמצאו, איפוא. עילת מעצר - למותר לומר שנתקיימה. ואשר לחלופת מעצר: כמות הסם מעלה על העורר כי הסם לא יועד לשימוש עצמי - כדברו של כתב האישום - ומי שמחזיק בכמות כזו של סם, סכנתו מרובה לציבור.

אני מחליט לדחות את הערר.