בש"פ 3012/05 אחמד אלמקוסי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.3.05 (השופט א' פרקש) לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 28.1.05 (השופטת ש' רנר). על-פי החלטותיהן של הערכאות קודמות, העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המיחס לו עבירות של גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודה.

3.לפי הנטען בכתב האישום, בליל 23.2.05 גנב העורר משאית חונה בשכונת סן סימון בירושלים. העורר שבר את חלון הרכב, נכנס אליו, פרק את לוח השעונים, שבר את מערכת ההתנעה, הניע את המשאית והחל לנהוג בה לכיוון ה"אזור". משהגיע למחסום בכביש המנהרות הבחינו בו שוטרים. העורר נטש את הרכב, הניחו במצב נוסע ללא נהג, והחל להימלט ברגל לכיוון האזור. עוד נטען, כי באותה שעה שהה העורר בישראל ללא היתר כדין וכי נהג ברכב ללא ביטוח, ללא רישיון ובפסילה.

להשלמת התמונה יש להוסיף, כי מדו"חות הפעולה של המשטרה עולה שאדם נוסף השתתף באירועים המתוארים. לפי הנטען, רכב פרטי נסע באותו לילה לאורך הכביש המחבר בין שכונת גילה והמנהרות. הרכב נסע בכיוון המנהרות, שב לכיוון גילה, ובחזרתו לכיוון המנהרות נסעה אחריו המשאית. תצפיתן המשטרה שצפה באירוע הסיק שהרכב הפרטי (להלן: הרכב המוביל ) נועד לבחון אם קיימת נוכחות משטרתית בציר הנזכר.

4.בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי קמות בעניינו עילות מעצר של חשש להתחמקות מהליכי שפיטה ומסוכנות. החשש למסוכנות נובע הן מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ונסיבותיהם והן מעברו הפלילי. לפי הנטען, בשעה שביצע את העבירות המיוחסות נהג העורר ללא רישיון ותחת השפעת אלכוהול. כן ציין בית המשפט שזו אינה העבירה הראשונה של העורר בגין גניבת רכב. ביום 15.6.03 הוא נדון למאסר בפועל של עשרים חודשים, בין היתר בגין גניבת אמבולנס ונהיגה באופן מהיר ורשלני. כן הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי. העובדה כי העבירה בה הואשם בכתב האישום הנוכחי עשויה להביא להפעלת התנאי, מקימה לגביו עילת מעצר של חשש להתחמקות מהליכי שפיטה, בפרט על רקע היותו תושב האזור. כן קבע בית המשפט שאין מקום לחלופת המעצר המוצעת על-ידי העורר בתחום ישראל, שכן העורר הינו, כאמור, תושב האזור. נוכח קביעות אלו, בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום, תוך אימוץ נימוקיו.

5.בהודעתו שנמסרה למשטרה מכחיש העורר את המעשים המיוחסים לו. לדבריו, הוא לא נהג כלל במשאית. המשטרה עצרה אותו כשהיה בדרכו מביתו בבית אולא שבסמוך לחברון, לבית דודתו בשכונת גילה בירושלים. אל המקום בו נעצר הגיע ברגל מבית לחם, כשבכוונתו היה להתקשר לבן דודתו שיבוא לאסוף אותו. משם התכוון לנסוע לבאר שבע, לקבלת טיפול עבור מחלה ממנה הוא סובל. אמנם, הוא ברח מהמשטרה, שכן פחד, בין היתר, משום שהיה שתוי.

6.ההליכים הקודמים התמקדו בעיקר בטענת העורר לפיה לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. על טענה זו חזר בא-כוח העורר בהודעת הערר שהוגש לבית משפט זה, ובטענות בעל פה בדיון שהתקיים בפניי ביום 6.4.05. מהחומר שהוגש לי ומטענות באת-כוח המדינה בדיון, עולה כי האישום מתבסס על הראיות הבאות:

א.דו"חות הפעולה ומזכריהם של השוטרים, לפיהן צוות המשטרה שנכח במחסום זיהה את נהג המשאית יורד ממנה ומתחיל להימלט בריצה לכיוון הוואדי. השוטרים דלקו אחריו ולאחר מרדף של מספר דקות נתפס העורר.

ב.טביעת כף ידו של העורר על הרכב המוביל.

ג.אירוע שאירע במהלך חקירתו של העורר במשטרה המצביע לכאורה על קשר בין העורר ובין נהג הרכב המוביל, קשר שביקש העורר להכחיש בהודעתו. במהלך החקירה צלצל מכשיר הטלפון של העורר ועל הצג הופיע מספר טלפון. בסמוך לכך צלצל גם מכשיר הטלפון של נהג הרכב המוביל ועל צגו הופיע מספר טלפון זהה לזה שהופיע אצל העורר.

ד.גרסת העורר לאירועים שקדמו למעצרו, גרסה אשר לטענת המדינה אינה משכנעת.

7.לעורר מספר השגות על חומר הראיות. באשר לדו"חות פעולה ומזכרים שרשמו השוטרים, טוען בא-כוח העורר כי חלק מן השוטרים שהשתתפו באירוע לא רשמו דו"ח פעולה כלל, שוטר שהשתתף במרדף ורשם דו"ח, לא ציין ששמר על קשר עין רצוף עם העורר, ואילו שני השוטרים שרשמו דו"ח וציינו שנשמר קשר עין רצוף, לא השתתפו במרדף: אחד השתתף בתצפית, והשני לא השתתף באירוע כלל והודעתו בעניין זה מתייחסת רק לדברים ששמע משוטר אחר שהשתתף.

כן משיג העורר על המשקל שנתן בית המשפט קמא לאירוע של הטלפונים הניידים ולמציאת טביעת כף ידו של העורר על הרכב המוביל. גם בהנחה שעובדות אלו מצביעות על קשר לכאורה בין העורר לנהג הרכב המוביל, לא ברורה מעורבותו של הרכב המוביל במעשה הגניבה לכאורה. בא-כוח העורר מציין כי לא הוגש כתב אישום כנגד נהג הרכב המוביל. כן מדגיש הוא כי דווקא על המשאית עצמה, בה לפי הנטען העורר נהג, לא נמצאו טביעות אצבעו.

באשר לגרסתו, עובדה היא כי הפרטים המרכזים – כי יש לו דודה המתגוררת בגילה, וכי העורר סובל ממחלה הדורשת טיפול רפואי – אומתו.

8.לאחר עיון בחומר הראיות, הגעתי למסקנה שאין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו המנומקת היטב, בית משפט הדן במעצר אינו בוחן משקלה או מהימנותה של ראיה כזו או אחרת, אלא רק את הפוטנציאל הגולמי העולה מן התמונה בכללותה. אין גם בעובדה שחסרה ראיה שהיתה יכולה להוסיף משקל משמעותי לסל הראיות כדי להפחית ממשקלן של הראיות המצויות.

במקרה דנן, נגנבה משאית משכונת סן סימון בירושלים. העורר נתפס באישון ליל בריצה בוואדי מכיוון המחסום המשטרתי שבו המשאית ננטשה דקות ספורות לפני כן. לדברי השוטרים שנכחו באירוע העורר נהג במשאית. על רכב אחר, אשר לפי הנטען השתתף בגניבה, נמצאה טביעת כף ידו של העורר. העורר אמנם הכחיש כל קשר אל האירוע, ואל נהג הרכב האחר, אך קשרו אל נהג הרכב עולה לכאורה הן מטביעת כף ידו, והן מ"אירוע הטלפונים". דעתי היא שבראיות אלו קיים פוטנציאל להרשעה לאחר עיבודן במהלך המשפט (ראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 147).

9.באשר לעילת מעצר. הערכאות הקודמות קבעו כאמור כי קיימים הן חשש להתחמקות מהליכי שפיטה והן חשש למסוכנות. העובדה כי לעורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות דומות ותלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה, ביחד עם העובדה שהעורר איננו תושב מדינת ישראל, די בהן כדי לבסס חשש לבריחה מהדין. אין אפוא צורך להזדקק לשאלת המסוכנות, אם כי נראה שאכן קיים חשש, לאור עברו והמעשים המיוחסים לו כעת, שהעורר, אם ישוחרר, ישוב ויעבור עבירות רכוש נוספות.

10.טענה נוספת בפי העורר נוגעת לחלופת מעצר. לדבריו, קיימת חלופה מתאימה – מעצר בית אצל דודתו הגרה בגילה. בנסיבות, החשש לבריחה הינו בעוצמה כזו שאני סבורה שהחלופה המוצעת בשכונת גילה – הקרובה לאזור – תחת פיקוח בני משפחתו, לא תאיין את החשש מפני התחמקותו מן הדין. משכך, אין צורך להידרש לקביעת הערכאות הקודמות, כי ככלל בית משפט לא יורה על חלופת מעצר בתחום השיפוט של מדינת ישראל עבור אדם אשר אין בידו היתר שהיה בישראל כדין.

נוכח השיקולים המפורטים כולם, הגעתי אפוא למסקנה שאין מקום להתערב בהכרעות הערכאות הקודמות. העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.