פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3017/97
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
המ
בקשות
:
1. י.מושקוביץ חברה לבנין בע"מ
2.
י.מושקוביץ חברה קבלנית לבנין (1988)
בע"מ
נגד
המשיבות
:
1.
מ.ר.פ.ר בניה והשקעות בע"מ
2.
ש.מ.פ.ו. בע"מ
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בחיפה
בתיק המרצה 21805/97 שניתנה ביום
14.4.97
על ידי כבוד השופטת ר' חפרי - וינוגרדוב
בשם
המבקשות: עו"ד ישראל לשם ואח'
בשם
המשיבות: עו"ד אריאל פלביאן ואח'
פ
ס ק - ד י ן
1. ביום 25.7.95 נעשה בין המבקשות לבין המשיבות
הסכם בוררות לפיו מסרו לבורר שאותו מינו את ההכרעה בסכסוכים כספיים ואחרים שהתגלעו
ביניהן. ביום 30.1.97 הודיע הבורר במכתב לבאי כוח בעלות הדין כי "החל מיום
3.2.97, לאחר השלמת התשלום" (הכוונה לשכר טרחתו של הבורר - י.ט.) ניתן יהיה
לקבל את פסק הבוררות במשרדו. המבקשות לא שילמו את חלקן ולא נטלו את הפסק, אלא
הגישו לו בקשה "לפסול עצמו מלדון בבוררות זו, בטרם ינקוט בכל הליך נוסף
בה". הבקשה הוגשה ביום 23.2.97 ולמחרת היום הודיע הבורר לבא כוח המבקשות שהוא
דוחה את בקשתן, מן הטעמים שפרט. כן ציין שהפסק "מוכן ומודפס" ו"ניתן
כדין".
המבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה
לפסול את הבורר מן הטעם "שאיבדו כל שריד של אמון בבורר". בקשתן נדחתה.
מכאן בקשתן להרשות להן לערער. לאחר עיון בתשובת המשיבות החלטתי לדון בבקשה כאילו
ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
2. השאלה הראשונה והעיקרית שהועמדה להכרעתו של
בית המשפט המחוזי היתה מתי תם המועד להגשת בקשה להעביר בורר מתפקידו לפי סעיף 11
לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק"); האם ביום שחתם הבורר
על הפסק, או ביום ששימע אותו במעמד בעלי הדין; ואם לא שומע - ביום המצאתו לבעל
הדין שהפסק ניתן שלא בפניו. למאי נפקא מינה? שאם תם המועד ביום שחתם הרי שלא תישמע
בקשתן; ואם תם המועד ביום השימוע - שלא היה - הרי שנפתחו להן דלתי בית המשפט.
בית המשפט המחוזי השווה את לשונה של תקנה 190
(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"),
לפיה "תאריך השימוע יחשב לתאריך ההחלטה", ללשונו של סעיף 20 לחוק, לפיה
"פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה". מכך
הסיק שיום חתימתו של פסק הבוררות הוא יום נתינתו ולא יום אחר. לעניין זה הדגיש
שאין בחוק או בתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט - 1968 "מושג של
'שימוע הפסק'". בכך סמך גם על דברי המלומדת פרופ' ס' אוטולנגי כי "תאריך
חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק, בלי קשר ליום בו יימסר הפסק לצדדים" (ס'
אוטולנגי,
בוררות - דין ונוהל
, מהדורה שלישית מורחבת, עמ' 333).
לפיכך סבר שהיה על המבקשות להגיש את בקשתן
להעביר את הבורר מתפקידו לפני היום שבו נחתם הפסק. מכיוון שהחמיצו את המועד אין
להן אלא לבקש את ביטולו של הפסק, על פי העילות שבסעיף 24 לחוק. יצויין כי בבקשתן
של המבקשות להרשות ערעור נאמר כי בקשה כזאת אכן
הוגשה.
3. דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, ומטעמיו,
וארחיב מעט בענין זה.
כפי שמראה העיון בתקנה 190 לתקנות הבדיל מתקין
התקנות בין החתימה על פסק הדין, או ההחלטה, (תקנה 190 (א)), לבין השימוע, שעליו
נאמר בפירוש ש"
תאריך השימוע
ייחשב לתאריך ההחלטה" (תקנה 190 (ג))
(ההדגשה שלי - י.ט.). משמע, התאריך הקובע לכל דבר וענין אינו תאריך החתימה, אם
נחתמה ההחלטה לפני השימוע, אלא תאריך השימוע דווקא.
חיזוק למסקנה זאת מצוי גם בהוראות לענין עריכת
פסיקתה על סמך החלטה
שניתנה. כפי שנאמר בסיפא לתקנה 198 (א) לתקנות " תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה" (ההדגשה שלי - י.ט.). כאן התעלם מתקין התקנות מן התאריך "האמיתי" שבו נחתמה הפסיקתה, כאילו לא היה, וייחס אותו לתאריך השימוע.
זאת ועוד. לפי תקנה 194 לתקנות "שופט או רשם רשאי להשמיע החלטה שנכתבה ונחתמה בידי שופט אחר של אותו בית משפט אך לא הושמעה". גם מצירופה של הוראה זאת להוראת תקנה 190 (ג), שצוטטה לעיל, משתמעת ההבחנה הברורה בין תאריך החתימה לבין תאריך השימוע, כאשר התאריך האחרון הוא הקובע.
למותר להרבות בדברים על מטרתו של שימוע פסק דין, חשיבותו ועל כך שפסק דין שנכתב אבל לא שומע אינו פסק דין, והשופט יכול לבטלו. הדברים ידועים. (עיין לענין זה, בין היתר, בזוסמן, סדרי הדין האזרחי,
מהדורה שביעית, סעיף 417, בעמ' 519, 520). דייני שאומר שגם בכך יש כדי ללמד שאין לתאריך החתימה משמעות כלשהי, זולת, אולי, משמעות "היסטורית".
הוראות המטילות חובה לשמע את פסק הבוררות, או המבדילות בין החתימה לבין השימוע, כגון אלה שראינו בתקנות, לא בא זכרן בחוק, או בתוספת לחוק, ויש בכך כדי ללמד שאין צורך לשמעו. יודגש כי לפי סעיף 20 לחוק "פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם בידי הבורר בציון תאריך החתימה " (ההדגשה שלי - י.ט.). אם קיימת חובת שימוע של פסק הבוררות - ואם תאריך זה הוא הקובע - מדוע הדגיש המחוקק את הצורך בציון תאריך החתימה דווקא?!
4.מצאנו שדלתי בית המשפט ננעלו בפני המבקשות בשעה שנחתם פסק הבוררות. לענין זה הוסיפו המבקשות וטענו שהתוצאה של פרשנות זאת היא שלא יוכלו להעלות עוד את הטענה שאין להן אמון בבורר, אף לא במסגרת בקשה לבטל את הפסק. אוסיף מילים מספר על הטענה.
סעיף 11 לחוק, שענינו העברת בורר מתפקידו, מורה לאמור:-
"11. בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה:
(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים;
(2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי-דין;
(3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו."
פשיטא ש"אחר מתן הפסק לא ניתן לסלק בורר, שכן בכך ממילא גמר מלאכתו" (ע"א 428/74 משה וברטה מלבין נגד אליעזר זונטג , פ"ד כט (1) 281, 284). הדבר גם משתמע מתוך העילות שפורטו בסעיף 11 לחוק, ובעיקר מן העילות שבפסקאות (2) ו- (3) שבסעיף, שעניינן התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות או חוסר יכולת מצידו להמשיך בה. תמה הבוררות, עברו גם עילות אלה מן העולם.
5.שאלה נכבדה היא אם ניתן לבטל פסק בוררות על פי העילה שבסעיף 11 (1) לחוק, אף על פי שעילה זאת לא פורשה בין עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק. גם עניין זה נדון בע"א 428/74 הנ"ל ושם עיין מ"מ הנשיא י' זוסמן (כתוארו אז) בשאלה אם ניתן לסווג פגיעה בצדק הטבעי על ידי הבורר כחריגה מסמכותו, באומרו:
"רבים התקדימים בהם נדונה פגיעה בצדק הטבעי על ידי הבורר, אך לא ידענו הלכה המסווגת מעשה כזה, של בורר, כחריגה מסמכותו. אין אמנם כל קושי רעיוני בקביעת הלכה שכזאת, שכן אם מעמידים את הצדדים בחזקה שלא הסמיכו בורר שמינו להתעלם מכללי הצדק הטבעי, הרי לפניך חריגה מן הסמכות אם הבורר עשה כן. אולם גם לענין זה לא אחווה דעתי, מאין צורך בכך." (שם בעמ' 286).
מן הדברים שלמעלה עולה, אפוא, האפשרות לפסול את פסק הבוררות במקרה של פגיעה בצדק הטבעי על פי עילת הביטול של חריגה מסמכות שבסעיף 24 (3) לחוק. יש גם מקום לסברה כי למבקש הביטול עומדת, אולי, גם האפשרות לבקש את ביטולו של הפסק - במקרה שבו היה רשאי לבקש את העברת הבורר מתפקידו על פי העילה שבסעיף 11 (1) לחוק - מכוח העילה שבסעיף 24 (10) לחוק ("קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"), שהוזכרה אף היא בפסק הדין שעליו הוגש הערעור בענין ע"א 428/74. אפשרות זאת נראית לפרופ' אוטולנגי "דווקא הולמת הרבה יותר" (שם, סעיף 488, בעמ' 470).
כאמור, אין הכרעתה של השאלה צריכה לענייננו ולפיכך נניח אותה עד שתבוא שעתה.
6.לפיכך אני דוחה את ערעורן של המבקשות.
המבקשות יישאו בהוצאות המשיבות בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ה
בתמוז תשנ"ז (30.7.97).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
COURT
/מפ