בש"פ 302/07 זהראן שתיווי נ. מדינת ישראל

בית-משפט השלום בתל-אביב הורה על מעצרו של העורר עד לסיום משפטו בחשד לביצוען של עבירות הדחה בחקירה והטרדת עד. המעשים המיוחסים לעורר מדברים בפנייתו לאישה, אשר התלוננה כי נאנסה בידי אחיו, במטרה להניאה מתלונתה. על-פי הנטען, דיבר העורר על לב המתלוננת, וביקש ממנה כי תחזור בה מתלונתה, והוא אף שילם לה סכום כסף על מנת שתעשה כן. בהמשך, הסיע העורר את המתלוננת אל תחנת המשטרה, שם היא ביקשה לבטל את התלונה. מאוחר יותר הוא אף הנחה את המתלוננת למסור הודעה כוזבת, תוך שהוא שב ומציע לה עבור כך תמורה כספית.

בהחלטתו, קבע בית-משפט השלום, כי נוכח המסוכנות הנשקפת למתלוננת מהעורר, והחשש כי הוא ישוב וינסה לשבש מהלכי משפט, לא ניתן – למצער בטרם נמסרה עדותה של המתלוננת בבית-המשפט – להסתפק בחלופת מעצר. חיזוק לדברים אלה נמצא לערכאה הראשונה בעבר הפלילי המכביד שלחובת העורר. בית-המשפט המחוזי לא נעתר לערר שהוגש, ומכאן הערר שבפני.

הטענה העיקרית בפי בא-כוחו המלומד של העורר, עורך-הדין ש' גז, היא כי בנסיבות בהן כל שמיוחס לשולחו היא התנהגות, המצויה ברף התחתון של העבירות בגינן הועמד לדין – באשר מעשיו לא לוו בהשמעת איומים או בהפעלה, חלילה, של כוח כלפי המתלוננת – כי אז אין הצדקה למעצרו מאחורי סורג ובריח. עוד נטען, כי אין ממש בחשש מפני שיבוש ההליכים, ולראיה – במהלך השבועות בהם שוהה העורר במעצר, הוא לא ניסה ליצור קשר עם המתלוננת או להשפיע עליה בדרך כלשהי.

לאחר שעיינתי בכתב הערר והאזנתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לשקול חלופת מעצר. על-פני הדברים, מן המיוחס לעורר לא נשקף סיכון ממשי למתלוננת, ואף החשש מפני פגיעה בבירור אשמתם של המעורבים בפרשה ניתן לסילוק באמצעות קביעתם של תנאי שחרור מגבילים. ברם, לא ניתן יהיה לגבש הכרעה סופית בדבר

בטרם יגיש שירות המבחן תסקיר מעצר בענינו של העורר.

אני מורה, אפוא, לשירות המבחן להניח בפני בית-משפט השלום, במועד מוקדם ככל הניתן, תסקיר בו תיבחן חלופה או חלופות מעצר שיציע העורר, ואם אחת מהן תימצא ראויה והולמת, ישוחרר העורר בכפוף לתנאים נוספים אותם יקבע בית המשפט, ככל שייראה לו.