בש"פ 3022/01 משה עמרה נ. מדינת ישראל

1.בגין עניין של מה בכך פרצה תגרה בין העורר למתלונן, קטין יליד שנת 1985 שהיה בדרכו לבית ספרו. דעתו של העורר לא התקררה, וכחלוף מספר שעות הוא הגיע עם אחר, כאשר שניהם מזוינים בסכינים, לבית הספר שם מתחנך המתלונן. העורר קרא למתלונן וביקש לשוחח עמו, וזמן קצר לאחר מכן תקפו העורר וחברו את המתלונן ודקרו אותו דקירות רבות באזור החזה, הרגליים, המפשעה והגב. המתלונן איבד את ההכרה והובהל במצב אנוש ליחידה לטיפול נמרץ.

2.בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי היא ייחסה לעורר עבירה של נסיון לרצח, וביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, לא היתה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, והסוגייה שבה נדרשה הכרעתו של בית המשפט היתה שאלת קיומה של חלופת מעצר, ואם נכון לעשות בה שימוש בנסיבותיו של תיק זה.

בית המשפט המחוזי קבע כי אף שהעורר הינו אדם צעיר (יליד 1983) וללא עבר פלילי, הוא הוכיח במעשיו כי סכנתו רבה. בית המשפט סבר כי קיים גם חשש שהעורר ידיח עדים וישבש מהלכי משפט, אם ינתן לו להלך חופשי. באשר לחלופת המעצר, הביע בית משפט קמא את הדעה שבנסיבותיו החמורות של המקרה, אין מקום לשקול חלופה הואיל "ומקומם של עבריינים כה אלימים, מאחורי סורג ובריח" (בלשונו של בית משפט קמא בעמ' 3 להחלטתו).

3.בא כח העורר מלין על ההחלטה לעצור את שולחו, וסבור כי הערכאה הראשונה שגתה כאשר לא עשתה שימוש בחלופת מעצר.

למסקנה זו אינני יכול להצטרף. השימוש באלימות בחברה הישראלית הפך לנגע, והשימוש בנשק קר או חם לישובם של סכסוכים, שוב אינו תופעה שחריגים חוטאים בה, והיא נחלתם של רבים, ובכללם בני נוער. על מנת לבער את הנגע או לפחות לצמצם את היקפו, ראוי כי בית המשפט יבהיר בפסיקה עקבית, מי שכך נוהג, אחת דינו: לשלם על כך בשלילת חירותו, גם בטרם הורשע, וכך צריך היה לעשות בענינו של העורר שבפני.

הערר נדחה.