בש"פ 3024/94 אלי יונאי נ. אררט חב' לביטוח בע"מ

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3024/94

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופט י' טירקל

המערער: אלי יונאי

נ ג ד

המשיבה: אררט, חברה לביטוח בע"מ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.1.94 בתיק ע"א 54/93 שניתן על ידי כבוד השופטים י' אברמוביץ, ג' גינת ומ' הס

בשם המערער: עו"ד משה גולדבלט

בשם המשיבה: עו"ד רפאל ר' גלס

פסק דין

השופט ת' אור :

ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ וכבוד השופטים ג' גינת ומ' הס) מיום 30.1.94 בע"א 54/93, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בעפולה (כבוד השופט ע' גרשון) בת"א 729/92 מיום 17.5.93. בפסק דינו דחה בית משפט השלום את תובענת המערער נגד המשיבה, אררט חברה לביטוח בע"מ, לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, בקבעו כי חוק זה אינו חל על האירוע נשוא התובענה.

העובדות וההליכים

1.אלי יונאי ( להלן: המערער ) הוא חקלאי, העוסק בגידול פרחים. בבוקר יום 29.10.90, בעת שעבד במשק, אירעה למערער תאונה. באותו בוקר, תיכנן המערער לעשות משלוח פרחים ממשקו. כדי להוביל את הפרחים, ביקש המערער לחבר מלגזה ( להלן: מעמיס ) לחלקו הקדמי של טרקטור שברשותו. המעמיס אמור היה לספק משטח ישר, עליו ניתן היה להניח את משלוח הפרחים. באותה נקודת זמן, היו מורכבות בחלקו הקדמי של הטרקטור משקולות, על גבי בסיס פלדה. משקולות אלה שימשו כדי לאזן ולייצב את הטרקטור, בעת שחוברו לצידו האחורי כלים כבדים שונים. מדובר בשלוש משקולות, אשר משקל כל אחת מהן הוא 30-20 ק"ג. משקלו של הבסיס האמור הוא כ50- ק"ג.

כאשר מורכבים על הטרקטור המשקולות והבסיס האמור, לא ניתן לחבר לחלקו הקדמי את המעמיס. על מנת לחבר את המעמיס, היה על המערער לפרק מן הטרקטור את המשקולות ואת הבסיס. המערער ביצע את פעולת הפירוק האמורה כשהטרקטור עומד ומנועו כבוי. הוא פירק את המשקולות, והחל לפרק את בסיס הפלדה. על פי תיאורו של המערער, תוך כדי פירוקו של בסיס הפלדה, נשמט הבסיס מידיו. אצבעות ידו הימנית של המערער נלכדו בין הבסיס הנופל לבין המשקולות, אשר היו מונחות על משטח בטון בחזית הטרקטור.

בעקבות אירוע זה, הגיש המערער לבית משפט השלום תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ( להלן: המבטחת ). את אחריות המבטחת כלפיו השתית המערער על הטענה כי האירוע האמור נופל לגידרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים ).

2.בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער.

נקודת המוצא המשפטית ממנה יצא בית המשפט היתה, כי על התאונה חולשות ההגדרות המתוקנות של המונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי", אשר הוכנסו לסעיף 1 בחוק הפיצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א1990-, ס"ח תשנ"א 2, אשר תחילת תוקפו ביום 29.9.90 ( להלן: תיקון מספר 8 ). בית המשפט עמד על כך, שתכליתו המוצהרת של תיקון זה, כעולה מדברי ההסבר לו, היא לצמצם את תחולת החוק לאירועים הקשורים לשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד. על רקע זה, קבע בית המשפט כי יש לפרש את מונחי היסוד של חוק הפיצויים - תאונת דרכים ושימוש ברכב מנועי - בדרך מצמצמת, העולה בקנה אחד עם התכלית האמורה.

מכאן פנה בית המשפט לחלופה הרלוונטית של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שנתקבלה בתיקון מספר 8 הנ"ל, הקובעת כי בגדר שימוש מצויה גם "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא

תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בית המשפט קבע, כי אין בלבו ספק כי הפעולה של התאמת הטרקטור למעמיס הקדמי הינה "חלק רגיל ושיגרתי בעבודתו של התובע כחקלאי". הוא היפנה בהקשר זה לעדותו של המערער, אשר מסר כי לעתים הוא נדרש לבצע פעולה זו פעמים אחדות ביום. מכך עולה, כך קבע בית המשפט, כי הפעולה האמורה אינה מהווה שימוש ברכב כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי נזקים מן הסוג האמור "אינם צריכים להיות מכוסים על ידי כלל המבוטחים על פי המתכונת שהותקנה בחוק. הרוצה להבטיח עצמו מפני נזקים כנ"ל, טוב יעשה אם ירכוש לעצמו פוליסת ביטוח מתאימה".

על בסיס שיקולים אלה, דחה בית המשפט את תובענתו של המערער.

3.המערער ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. גם בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי תכליתו של תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים היא לצמצם את תחולת החוק לארועים שבהם נגרם נזק גוף לאדם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

בית המשפט קבע, כי ניתן לראות את פעולת הפירוק שביצע המערער "כחלק אינטגרלי מהפעלת הטרקטור וכשימוש לוואי לצורך הפעלתו של הטרקטור למטרות תחבורה". לבית המשפט לא היה ספק, כי היה מדובר בפעולה שנעשתה למטרות תחבורה - היינו, כדי לחבר את המעמיס לטרקטור, ולהסיע את הטרקטור עם מטען הפרחים.

בנקודה זו, בחן בית המשפט האם נופל המקרה שבפנינו לגדר המונח "שימוש ברכב מנועי", כפי שהוגדר בתיקון מספר 8. בית המשפט שלל את חלותן של שתי החלופות אותן בחן לענין זה. אשר לחלופה אשר עניינה בהינתקות או נפילה של חלק מן הרכב, העיר בית המשפט, כי אם החלק שפגע במערער היה נופל מאליו, או נופל שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ניתן היה לראות במקרה שבפנינו אירוע של תאונת דרכים. ואולם, מדובר באירוע בו המערער היה זה שפירק את החלק, ונפגע תוך כדי פעולה זו. בית המשפט הוסיף, כי חלופה זו אינה חלה, נוכח העובדה שהפרוק האמור נעשה תוך כדי טיפולו של המערער בטרקטור, במסגרת עבודתו כחקלאי. מכאן, כי חל הסייג הנזכר לעיל לזכאות לפיצוי על פי החוק, דהיינו שהתאונה אירעה תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו.

יצויין, כי בית המשפט דחה גם את האפשרות, כי מדובר בחלופה אחרת של הגדרת "שימוש" - טיפול או תיקון דרך. לקביעה זו לא ניתנה הנמקה מפורטת.

לפיכך, נדחה ערעורו של המערער.

4.המערער פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 1353/94). בית המשפט העליון (כבוד השופט ד' לוין) נעתר לבקשה, בקבעו כי מדובר בסוגיה שהיא "חדשנית ויש בה חשיבות כללית".

מכאן הערעור שבפנינו, בו תוקף המערער את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המסגרת הנורמטיבית

5.חוק הפיצויים מקנה זכות לנפגע בתאונת דרכים לפיצוי בגין נזק גוף (סעיף 2 לחוק). השאלה העולה בענייננו היא האם מדובר בתאונת דרכים. ההגדרה של המונח "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק. הגדרה זו כוללת הגדרה בסיסית, ולצידה הוספו מצבים ספציפיים, מוגדרים, אשר נקבע כחזקה חלוטה כי יראו גם אותם כ"תאונת דרכים". בענייננו חלה ההגדרה הבסיסית, לפיה תאונת דרכים היא:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

אחד היסודות המרכזיים שבהגדרה זו הוא יסוד ה"שימוש ברכב מנועי". חוק הפיצויים מגדיר מונח זה כך:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

החלופה העיקרית הנוגעת לענייננו בהגדרה האמורה היא זו של " הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא

תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בחלופה זו של הגדרת "שימוש" רכיב חיובי ורכיב שלילי. הרכיב החיובי עניינו באירוע אותו רואה המחוקק כ"שימוש" - הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו. בהקשר לרכיב זה ניתן להעלות על הדעת אופציות פרשניות שונות, ובהן האופציה הפרשנית בה בחר בית משפט קמא - היינו, כי הכוונה היא לנפילה אקראית של חלק מן הרכב (ראו, לעמדה דומה בקשר לנפילת מטען, אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, (ירושלים, תשנ"ו1996-) בעמוד 58 ( להלן: אנגלרד - עידכון משולב )). עמדה אפשרית זו מעוררת שאלות לא קלות, גם נוכח העובדה שעל פיה אין מדובר בשימוש ברכב, אלא באירוע אקראי הקשור בו. מכל מקום, בדיון בפנינו לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מדובר, אמנם, בנפילה או התנתקות במובן הוראה זו. נוכח הסכמה זו, אין לנו צורך להכריע בשאלת פירושו של רכיב זה, ונוכל להותיר שאלה זו למקרה המתאים.

6.המחלוקת במקרה שבפנינו מתרכזת, איפוא, ברכיב השלילי בהגדרה זו, המוציא את אירוע הנפילה או ההינתקות מגדר החוק. כאמור, המדובר בחריג, לפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה היתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". מתעוררת בענייננו השאלה מהי "מסגרת עבודתו" של אדם, עליה סב החריג לזכאות. בשאלה זו אדון עתה.

"טיפולו של אדם במסגרת עבודתו"

7.ההיסטוריה החקיקתית שהובילה להכללתה של החלופה הנוגעת לנפילה או הינתקות בהגדרת "שימוש" אינה מספקת הנחיה ברורה בדבר מובנו או תכליתו של החריג לה. המדובר בחלופה שהתקבלה כהסתייגות של חבר הכנסת חיים אורון לנוסח שהובא בפני הכנסת לקריאה שניה על ידי וועדת חוק חוקה ומשפט. אין בפנינו עבודות הכנה או הצעת חוק אשר עשויות לשפוך אור על מובנה של חלופה זו. גם בדברי הכנסת, בהם הוצגה חלופה זו, אין כל התייחסות לחריג האמור (ראו לענין זה, דברי הכנסת , חוברת לז' ישיבה רז' יא' באב התש"ן (2 באוגוסט 1990), בעמוד 5058).

עם זאת, דומה כי ניתן ללמוד על מובנו ועל תכליתו של חריג זה, מתוך סייג דומה המצוי בחלופה אחרת של הגדרת "שימוש". המדובר בחלופה של הגדרת "שימוש", המתייחסת לביצוע תיקונים או טיפולים ברכב. לחלופה זו נקבע חריג, לפיו לא מדובר בשימוש כאשר פעולה נעשית "בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו " (ההדגשה הוספה). אכן, ניסוחו של סייג זה אינו זהה לחריג העומד לפירוש במקרה שבפנינו. ואולם, אין חולק, כי יש לשני החריגים האמורים בסיס משותף, והוא שלילת הזכאות בשל פעולות מסויימות הנעשות במסגרת העבודה. אין כל רמז בחוק, או בהיסטוריה החקיקתית שהובילה לקבלת ההגדרה האמורה במסגרת תיקון מספר 8 לחוק, כי היתה כוונה לאבחן בין שני חריגים אלה, מבחינת היקף תחולתם. אין גם כל רמז לכך, שיש טעם או היגיון באבחנה כזו.

אכן, תכלית החקיקה שביסוד שני החריגים בהגדרת "שימוש" דומה. ביסוד שני החריגים עומדים שיקולי מדיניות, לפיה יש להוציא מגדר חוק הפיצויים תאונות עבודה מסויימות. על רקע זה נראה לי, כי יש לחתור לפירוש החריג בו אנו עוסקים, באופן התואם את מובנו של החריג השני, כלומר, בקשר לביצוע טיפול או תיקון דרך (וראו דברי חבר הכנסת אורון ברוח זו בדברי הכנסת הנ"ל, בעמוד 5058).

בהתאם לקו מחשבה זה, אעמוד עתה על מובנו של החריג להגדרת שימוש, המצוי בחלופה הנוגעת לטיפול או לתיקון דרך אשר בוצע על ידי אדם "במסגרת עבודתו".

8.א. שני הצדדים מסכימים, כי אין לפרש חריג זה כפשוטו, כאילו הוא מתייחס לכל מקרה בו אירעה תאונה במהלך עבודתו של אדם. גישת המערער היא, כי הוראה זו מתייחסת אך למי שמקצועו הוא בתיקונם של כלי רכב, ובמיוחד מכונאים ועובדי מוסכים. לעומתו, גורסת המבטחת כי מונח זה חובק כל מקרה בו הטיפול ברכב הוא חלק אינטגרלי של העבודה. אין הוא חל על מקרים בהם נצרך אדם באקראי במהלך עבודתו לבצע טיפול או תיקון ברכבו- למשל, רופא אשר נאלץ לתקן תקר בריכבו במהלך נסיעה לביתו של חולה. עמדת המבטחת היא, כי המערער נופל לגדר החריג על פי הפירוש האמור, נוכח עדותו בבית משפט השלום לפיה פעולת פירוק המשקולות היא פעולה אותה הוא נדרש לבצע מדי פעם במסגרת עבודתו.

לדעתי, יש לקבל את עמדת המערער בנקודה זו. מסקנתי היא, כי סייג זה נועד לחול על העוסקים בתיקון או בטיפול בכלי רכב כעיסוק, מכונאים ובעלי מקצוע דומים, בפעולותיהם במסגרת מקצועם או משלח ידם האמור.

מסקנה זו מעוגנת בהיסטוריה החקיקתית שהובילה לקבלת תיקון מספר 8, במסגרתו נחקק הסייג האמור לזכאות על פי החוק. כדי לעמוד על נקודה זו, עלינו להידרש לתהליך החקיקה של תיקון מספר 8. בפרשת דראושה (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 475, 482), מתאר הנשיא ברק את טכניקת החקיקה שהובילה לגיבושו של תיקון מספר 8. אומר הנשיא ברק (בעמודים 482-481):

"הגישה החקיקתית היא קזואיסטית. היא מהווה תגובה נקודתית - בין לחיוב ובין לשלילה - לפסיקה שניתנה בעבר ואשר בחנה עד כמה מצבים פרטיקולריים הם בגדר 'שימוש'. תיקון מספר 8 אינו קובע הכללה אשר ממנה ניתן יהא לגזור בעתיד פתרונות למצבים אינדיווידואלים".

במסגרת תהליך ההכנה של תיקון זה, בחנה וועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת סוגיות מסויימות שעלו בפסקי הדין של בית המשפט העליון, ונקטה עמדה בכל אחת מהן (ראו דבריו של יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אוריאל לין, בישיבת הוועדה מיום 7.5.90 בעמוד 1; כן ראו דבריו בדברי הכנסת י"א באב התש"ן (21 באוגוסט 1990), בעמוד 5057)). בדרך זו עוצבה הגדרת "שימוש" אשר הונחה על שולחן הכנסת, ואשר מהווה את חלק הארי של ההגדרה שאומצה לבסוף.

ב.על רקע תיאור זה, נפנה לסוגיה שבפנינו. אחת מן הסוגיות אשר עלו על שולחן הדיונים במסגרת תהליך החקיקה היתה שאלת תחולתו של החוק על מכונאים מקצועיים, במוסכים ומחוץ להם. שאלה זו התעוררה על רקע העקרונות שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו. נזכור, כי עובר לקבלתו של תיקון מספר 8, המונח "שימוש" לא הוגדר בחוק הפיצויים. בפסיקה שעסקה בחוק הפיצויים קודם לקבלתו של תיקון מספר 8, התעוררה השאלה האם תיקון במוסך עשוי להיות שימוש ברכב מנועי. בשורה של פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט מחוזיים, ניתנה לשאלה זו תשובה שלילית (ראו, לענין זה ת"א (ת"א) 131/83 ארנולד נ' כהן (צלטנר, חבות לנפגעי תאונות דרכים, הפסיקה והדין, בעמוד 233(טו) ( להלן: צלטנר ); ת"א (נצ') 1020/84 בלאל נ' קרנית (צלטנר, בעמוד 233(ו); ת"א (חי') 367/81 זכריה נ' קירור בע"מ וביטוח חקלאי (צלטנר, בעמוד 226); ת"א (חי') פוני נ' סהר בע"מ (צלטנר, בעמוד 209)).

גישה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון, בפסק הדין העקרוני בפרשת שולמן (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח , פ"ד מב(2) 844). באותה פרשה קבעה דעת הרוב כי שימוש ברכב מנועי פירושו " ... פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה ליעודו הרגיל והטבעי של הרכב" (בעמוד 858 לפסק דינו של השופט ברק). מונח זה כולל גם שימושי לוואי, דהיינו את "...כל אותן פעולות אינצידנטליות הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי" (שם, שם). מגישה יסודית זו נגזרה גם המסקנה כי תיקון במוסך הוא בגדר שימוש ברכב מנועי (בעמוד 860 לפסק הדין), שכן מדובר ב"שימוש לוואי חיוני לרכב" (שם, בעמוד 878).

באותה פרשה, היתה גם דעת מיעוט, של השופט בך, אשר גרס כי בפסיקה זו יש סכנה ל"גלישה" בלתי רצויה " למישורים בהם אין יותר קשר הגיוני בין המאורע ובין מה שמקובל לראותו כ'תאונת דרכים'" (שם, בעמוד 878). השופט בך ציין בהקשר זה, בין השאר, כי אין הוא:

"רואה הבדל בין פועל במוסך המתקן חלק או אביזר במכונית, לבין פועל בבית מלאכה אחר המתקן שולחן או מכשיר טלויזיה. מי שנפצע בעת ביצוע עבודות כאלה זכאי לסעדים הרגילים על פי חוקי הביטוח הסוציאלי למיניהם, דיני הנזיקין, או דיני החוזים" (שם, בעמוד 879).

בעקבות פסק הדין הנ"ל, ניתנו פסקי דין נוספים של בית המשפט העליון, בהם נקודת המוצא העקרונית היתה, כי טיפול במוסך הוא שימוש ברכב מנועי במובן חוק הפיצויים (ראו ע"א 583/82 וקסלר נ' עקל ,

פ"ד מב (4) 360; ע"א 720/84 זכריה נ' קרור בע"מ ,

פ"ד מב(3) 661; ע"א 583/89 כראדי נ' דן, אגודה שיתופית לתחבורה , פ"ד מה (3) 133).

ההוראה בה אנו עוסקים מהווה התמודדות ישירה עם פסקי דין אלה. בפני וועדת חוק חוקה ומשפט הוצגה עמדת הפסיקה, לפיה "...תאונת דרכים כללה גם תיקונים במוסך, בהם מדובר ברוב המקרים בתאונת עבודה..." (פרוטוקול וועדת חוק חוקה ומשפט, 6.3.90, בעמוד 4). הוועדה נדרשה לשאלה ספציפית זו בכמה מישיבותיה (ראו ישיבת הוועדה מיום 7.5.90). במהלך הישיבות, נתגבשה גישה לפיה אין מקום להכיר בתיקונים אשר נעשו על ידי בעל מקצוע כתאונת דרכים. גישה זו סוכמה על ידי ח"כ לין, יו"ר הוועדה, במלים אלה:

"בענין תיקוני רכב. תיקונים במוסך - מקובל על כולנו שהם לא מכוסים. אדם יצא מתל אביב לחיפה, הרכב התקלקל בדרך, עמד בצד הדרך וניסה לתקן את הרכב, בא אזרח טוב ועזר לו בתיקון, אם נפגעו - שניהם מכוסים על פי החוק, שכן זה נעשה אגב שימוש ברכב למטרות תחבורה. אם הזמין צוות של מומחים לתיקוני רכב בדרך והם נפגעים בשעת העבודה, החוק לא מכסה".

(ישיבת הוועדה מיום 7.5.90, בעמוד 15; ראו גם את דבריו באותה ישיבה, בעמודים 4, 11; ראו גם דבריו של ח"כ לוי באותה ישיבה, בעמוד 7; עוד ראו דברי ח"כ לין בישיבת הוועדה מיום 16.5.90, בעמוד 5).

סוף נקודה זו: במסגרת תיקון מספר 8 ביקש המחוקק לחולל שינוי בדין, ולהוציא טיפולים על ידי מי שמקצועו בתיקון או בטיפול בכלי רכב, ממסגרת הזכאות על פי חוק הפיצויים.

ג.בהקשר זה, יש להתייחס גם לתיזה הפרשנית המוצעת, לפיה יש לפרש את הביטוי "במסגרת עבודתו", על פי מבחני חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- ( להלן: חוק הביטוח הלאומי ) לענין זה (ראו אנגלרד, עידכון משולב, בעמוד 76). הכוונה היא להגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, לפיה תאונת עבודה היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". תיזה זו מבוססת על ההשקפה, לפיה אין "הצדקה עניינית בהטלת העומס הכלכלי של תאונות עבודה, המכוסות על ידי הביטוח לאומי, על שכם הנוהגים ברכב" (אנגלרד בסיפרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, (ירושלים, תש"ן) בעמוד 40).

לדעתי, אין לקבל תיזה זו, מטעמים אחדים. ראשית, תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, בפרק הדן בביטוח נפגעי עבודה, היא לקבוע את הזכאות לתגמולים בגין תאונות עבודה. ההוראה בה אנו עוסקים תכליתה שונה, והיא לשלול ממעגל מסויים של מתקנים או מטפלים את הזכות לפיצוי לפי החוק. מצב זה של שינוי התכלית מחייב גישה פרשנית שונה, בהתאם לתכלית של כל אחת מן ההוראות. בהקשר דומה ציין אנגלרד, בעדכון המשולב בעמוד 55, כי:

"בעבר ההכרה בתחילתה של פעולת טעינה או פריקה זיכתה את הנפגע בפיצויים לפי החוק; כעת היא שוללת ממנו את הזכאות. שוני מהותי זה בתכלית המושגים מצדיק פרשנות שונה. כלומר: אין בית המשפט קשור לפרשנות הקודמת של המושגים 'טעינה ופריקה', כי כעת הם משמשים למטרה ההפוכה, שהיא שלילת הזכאות מן הנפגע".

בכך בא לידי ביטוי העיקרון הכללי, לפיו "פרשנותה של הוראה בדין תעשה לאור המטרה המונחת ביסודה. לפיכך יכול 'שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכול בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו'" (דברי השופטת בן פורת בע"פ 722/85 מדינת ישראל נ' אשכנזי ,

פ"ד מ(2) 361, בעמוד 366).

עוד יש לזכור בהקשר זה, כי העובדה שאירוע מסויים הוא תאונת עבודה, אינה מוציאה אותו באופן אוטומטי מן המעגל של חוק הפיצויים. אדרבא, לגבי רוב רובן של הפעולות המצויות בהגדרת שימוש, אין כל סייג לזכאות כאשר מדובר בתאונות עבודה. כך, כאשר תאונה מתרחשת עקב נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו דחיפתו או גרירתו, העובדה שניתן לראות בתאונה גם תאונת עבודה אינה מעלה ואינה מורידה לענין הזכאות לפיצויים על פי החוק. מן החוק עצמו לא עולה, אם כן, כוונה כלשהי לשלול באופן גורף את הזכאות לפיצויים על פי החוק של מי שנפגע בתאונה אשר ניתן לראותה כתאונת עבודה. תיאור זה מלמד, כי גם לאחר תיקון מספר 8 יפים דבריו של השופט ברק בענין שולמן , לפיהם:

"השימוש בכלי רכב אינו חדל מלהיות שימוש, רק משום שהוא נופל למסגרתה של מערכת פיצויים מיוחדת אחרת. הסיכון שרכב מנועי יוצר אינו חדל להיות סיכון שחוק הפיצויים בא להסדירו, רק משום שתוצאותיו של אותו סיכון נופלים גם למסגרתו של סיכון אחר שחוק אחר מסדירו" (בעמוד 861 לפסק הדין).

על רקע זה, קשה למצוא היגיון בעמדה לפיה דווקא ביחס לשתי חלופות בהגדרת "שימוש" - החלופה הנוגעת לטיפול ותיקון והחלופה הנוגעת להינתקות - ביקש המחוקק למנוע כליל אפשרות של זכאות על פי חוק הפיצויים בכל מקרה שקיימת זכאות על פי חוק הביטוח הלאומי. עלינו לפרש, על כן, את הסייג לענין ביצוע טיפולים ותיקונים "במסגרת העבודה" על פי תכלית החקיקה, ולא על פי הנחה כללית כי המחוקק ביקש בסייג זה לבטל כליל את האפשרות שיהיו שטחי חפיפה בין הזכאות לפי חוק הפיצויים לבין הזכאות לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי בגין תאונת עבודה. כאמור, תכלית החקיקה בענייננו מוליכה למסקנה, כי הסייג לענין ביצוע טיפולים ותיקונים "במסגרת העבודה", חל על מבצעי טיפולים או תיקונים הפועלים במסגרת מקצועם, כמוסבר לעיל.

ד.בשולי נקודה זו, אני מבקש להתייחס בקצרה לשיקול שהעלה בית משפט השלום, לפיו אין מקום להכיר במקרה שבפנינו כתאונת דרכים, שכן "הרוצה להבטיח עצמו מפני נזקים כנ"ל, טוב יעשה אם ירכוש לעצמו פוליסת ביטוח מתאימה". דומה כי השיקול הביטוחי יכול להסביר דווקא את ההתמקדות של המחוקק בקבוצת בעלי מקצוע, כמי אשר ראוי להוציאם מגדר הזכאות על פי חוק הפיצויים. כאשר מדובר במי שביצוע טיפולים או תיקונים הוא חלק שולי או אינצידנטלי של עבודתו, קשה להניח כי ירכוש פוליסת ביטוח באופן מיוחד כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעילות זו. סביר יותר, כי מי שעיקר עיסוקם היומיומי השוטף הוא בתיקון או בטיפול בכלי רכב, ירכשו פוליסה כדי להתגונן מפני הסיכונים הנובעים מפעולות אלה. לכן, איני רואה בנימוקו זה של בית משפט השלום משום שיקול משכנע, המסביר מדוע יש לקבל את גישתו ביחס לפירוש חוק הפיצויים.

9.המסקנה העולה מדברים אלה לענין היקף תחולתו של החוק היא ברורה: תכלית החקיקה לא היתה לשלול את הכיסוי של החוק על כל תאונה המתרחשת במהלך העבודה. תכלית החקיקה היתה לשלול את הכיסוי על תאונות הקורות לחברים בקבוצה מסויימת של אנשים, אשר עוסקים באופן מקצועי בתיקון וטיפול בכלי רכב.

10.עמדנו על הפירוש של החריג בהוראת החוק העוסקת בטיפול ותיקון, אשר עניינו פעולות במסגרת העבודה. כמבואר, לדעתי יש לפרש את החריג העומד לדיון בענייננו באופן דומה, בהיעדר כל רמז לכך שיש שונות כלשהי בין התכליות העומדות ביסוד כל אחד מן החריגים.

מכאן נובעת המסקנה, כי המקרה שבפנינו לא נופל לגדר אותו החריג לזכאות על פי החוק בו אנו עוסקים כאן. המערער אינו אדם אשר מקצועו בתיקונים או בטיפולים בכלי רכב. אלה הם רק חלק אינצידנטלי לעיסוקו. לפיכך, מסקנתי היא כי לא קם סייג לזכאותו של המערער לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

11.בטרם אסיים את הדיון ביסוד ה"שימוש" בהגדרת "תאונת דרכים", אעיר כי לדעתי צדק בית משפט קמא בקבעו, כי לא מדובר במקרה שבפנינו בתיקון או בטיפול דרך. ה"טיפול" שנעשה בטרקטור בענייננו בוצע בחצר המשק בו עבד המערער. כפי שנפסק בענין דראושה הנ"ל, כאשר מדובר ב"טיפול" הנעשה "בחצרים של מקום העבודה", אין לראות בו משום "טיפול דרך" (שם, בעמוד 482 לפסק הדין).

12.בין הצדדים נתגלעה מחלוקת גם בשאלה, האם ניתן לומר כי התקיימה בענייננו הדרישה בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", כי השימוש יהיה למטרות תחבורה. אדון עתה בשאלה זו.

למטרות תחבורה

13.היסוד של "למטרות תחבורה" הוכנס לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מספר 8 הנ"ל. בהוספת יסוד זה, דחה המחוקק את המבחן הייעודי, אשר נקבע בפרשת שולמן, ואימץ מבחן תחבורתי ( רע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ,

פ"ד נ(3) 532, 563). מבחן זה מתמקד בפונקציה התחבורתית של הרכב - היינו, בפונקציה של הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום (ראו אנגלרד, פצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, (ירושלים, תש"ן) בעמוד 23; ראו גם ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור ואספקה בע"מ נ' סובח , דינים עליון מד 761, בפיסקה 16 לפסק דין; כן ראו רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום (טרם פורסם), בפיסקה 10 לפסק הדין). במסגרת המבחן התחבורתי, השאלה היא:

"האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על פי גישה זו ייעודו של כלי

הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. יעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'".

(פסק הדין הנ"ל בענין עוזר , בעמודים 564-563; ראו גם עניין דראושה

הנ"ל, בעמוד 482).

בהתאם לכך נפסק בבית משפט זה, כי פעולה בטרקטור, אשר מטרתה היתה להחליף פטיש, אשר היה מותקן עליו, בכף אחורית, אינה למטרות תחבורה, אף שהיא נופלת למסגרת הייעוד הטבעי של הטרקטור. המדובר בפעולה אשר אינה בגדר הייעוד התעבורתי (ענין דראושה

הנ"ל, בעמוד 482). כך נפסק גם במקרה אחר, בו נפגע אדם בזמן הרמת קורות על ידי מנוף המותקן על רכב, כי "הפעלת הרכב לא היתה 'למטרות תחבורה', שכן היא לא היתה בגדר הסיכון התעבורתי" (ע"א 5919/96 אשטרום חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין ,

דינים עליון מד 762, בפיסקה 8 לפסק הדין). עוד נפסק, כי כניסה לרכב, כדי להוציא ממנו מצית, אינו בבחינת שימוש ברכב למטרות תחבורה, שכן מטרת השימוש לא היתה תחבורתית, ולא היתה קשורה "לסיכון ברכב ככלי תחבורה" (רע"א 8548/96

פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 7 לפסק הדין).

14.על רקע זה ניתן לפנות לעובדות המקרה שבפנינו. המערער ביקש להתקין בכלי הרכב מעמיס, כדי שיוכל להוביל על גביו פרחים ממקום למקום. המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי - הובלת מטען - בכלי הרכב, ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו. אין, לענין זה, כל הבדל בין חיבור המעמיס לחלקו הקדמי של הטרקטור, לבין חיבור פלטפורמה או עגלה לחלקו האחורי. בשני המקרים, המדובר הוא בפעולה של שימוש ברכב למטרת תחבורה. אציין, כי אני מוצא תימוכין למסקנתי זו בפרשת דראושה הנ"ל, אשר גם בה נדון מקרה של הרכבת מתקן על גבי טרקטור. באותה פרשה, נקבע כי הפעולה של העמסת הכף האחורית על גבי הטרקטור, כדי להביאה למקום בו ניתן יהיה להרכיבה על גבי הזרוע שבחלקו האחורי, לא היתה למטרות תחבורה, משום שהיתה קשורה לפונקציה לא תעבורתית של הטרקטור - ביצוע עבודות עפר. עולה מפסק הדין, כי אילו היה מדובר בפעולה הקשורה בייעוד התעבורתי של הטרקטור, היה מתקיים היסוד של "מטרות תחבורה" במובן החוק. כאמור, כזה הוא המקרה שבפנינו.

אכן, כפי שמציינת המבטחת, ניתן לראות את פעולתו של המערער כמשתייכת לאחד מתוך כמה שלבים הקודמים לפעולת ההובלה: לאחר פירוק המשקולות והבסיס עליו הן ניצבות, היה על המערער להרכיב את המעמיס על גבי הטרקטור, ורק בעקבות זאת ניתן היה לבצע את פעולת ההובלה. אך מדובר בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה תעבורתי. אכן, לא יכול להיות חולק, כי בנסיבות הענין שבפנינו התאונה אירעה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל כן יש לראותה כפעולה, "למטרות תחבורה" במובן האמור לעיל.

15.בשולי נקודה זו אציין, כי המעמיס אותו ביקש המערער להתקין בריכבו מאפשר לא רק ביצוע של הובלה באמצעות הרכב, אלא גם הרמה של המטען המונח עליו, בדומה למלגזה. הרמת המטענים אינה בבחינת שימוש למטרות תחבורה (ראו, לענין זה, ענין נחום הנ"ל, בפיסקה 10 לפסק הדין). על רקע זה, מתעוררת השאלה, מהו הדין מקום בו בפעולה מסויימת יש, בעת ובעונה אחת, היבט הנופל לגדר שימוש למטרות תחבורה והיבט הנופל מחוץ לגדריו (ראו לשאלה דומה לענין "שימוש", בענין עוזר הנ"ל, בעמוד 566). בעובדותיו של המקרה שבפנינו נראה לי כי לא נשלל היסוד של "למטרות תחבורה", שכן מן החומר שבפנינו ברור כי המטרה התחבורתית - הובלת המטען - היא שהיתה התכלית המרכזית והדומיננטית של התקנת המעמיס.

אשר על כן, דין הערעור להתקבל, במובן זה שאנו קובעים כי האירוע בו נפגע המערער הוא תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים. התיק יוחזר לבית משפט השלום, לצורך שמיעת ראיות בשאלת הנזק שלפי הנטען נגרם למערער עקב התאונה. חיובו של המערער בהוצאות המבטחת בשתי הערכאות הקודמות - מתבטל. המבטחת תישא בהוצאות המערער עד שלב זה בשלוש הערכאות בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר :

אני מסכים. ש ו פ ט

השופט י' טירקל :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.