בש"פ 3025/97 ריזק עיסא נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.כנגד המבקש התנהלו בבית משפט השלום בירושלים שני כתבי אישום: ת.פ 756/95 (שנדון בפני כב' סגן הנשיא י' צבן), בו הואשמו המבקש ושותפיו בגניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק")) ובהחזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז לחוק; ות.פ. 2710/95 (שנדון בפני כב' הנשיא א' כהן)), בו הואשם המבקש בפריצה לרכב (עבירה לפי סעיף 413ו לחוק), גניבת רכב, בריחה (עבירה לפי סעיף 257 לחוק) החזקת מכשירי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ד לחוק), הפרת הוראה חוקית (עבירה לפי סעיף 287 לחוק) וכניסה לישראל בניגוד לחוק (עבירה לפי סעיף 12 (י) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-) (כתב האישום מתייחס גם לנאשם נוסף, שעניינו אינו נוגע במישרין לבקשה). המבקש הורשע בדינו בשני כתבי האישום. בת.פ. 2710/95 הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים ועונש מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. בת.פ. 756/95 הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, מהם 12 חודשים לריצוי בחופף לעונש מאסר שהוטל עליו בת.פ. 2710/95 ושלושה חודשים לריצוי במצטבר לעונש זה, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים וקנס בסך 1,500 ש"ח.

2.המבקש ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו בשני התיקים (ע"פ 111/96 - המתייחס לת.פ. 756/95, וע"פ 112/96 - המתייחס לת.פ. 2710/95) ואילו המשיבה ערערה על קולת העונש שנגזר על המבקש ועל אחד משותפיו בת.פ. 756/95 (ע"פ 115/96). שלושת הערעורים נשמעו יחדיו בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא ש' ברנר והשופטים מ' שידלובסקי-אור וא' רובינשטיין). בבית המשפט חזרה בה המשיבה מערעורה במסגרת ע.פ. 115/96 "בהמלצת בית המשפט ובעקבות הסדר מקיף שנעשה עם המשיב מס' 2 (המבקש - א' ב')". ערעורו של המבקש על הרשעתו במסגרת ע.פ. 111/96 התקבל בבית המשפט "לאחר שהמלצנו בפני ב"כ המדינה להסכים לכך לנוכח הספקות שהתעוררו לשאלת הזיהוי ובשים לב להסדר הכולל שנעשה עם המערער הזה בשני ערעורים נוספים". במסגרת ע"פ 112/96 חזר בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין והותיר בעינן את טענותיו נגד חומרת העונש שנגזר עליו. בית המשפט דחה איפוא את הערעור על ההרשעה אך קיבל את הערעור על חומרת העונש "לא בלי היסוס, ומבלי שהדבר יהווה תקדים" והעמיד את עונשו של המבקש על 27 חודשי מאסר בפועל (במקום 36). שאר חלקיו של גזר הדין נותרו על כנם.

3.בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 112/96 נדחתה על ידי המשנה לנשיא (רע"פ 4415/96).

4.מונחת בפני בקשה לקיום משפט חוזר בהליך נשוא ת.פ. 2710/95 וע"פ 112/96. בפי המבקש מספר טענות:

א.

לדבריו, הוטעה על-ידי עורך הדין שייצג אותו בערעור, שכן האחרון אמר לו, כי אם יחזור בו מערעורו על ההרשעה במסגרת ע"פ 112/96 יופחת עונשו ויועמד על התקופה אותה ריצה עד לשמיעת הערעור. המבקש מוסיף וטוען, כי הסכים להצעה זו בשל עייפותו, תשישותו ורצונו לצאת לחופשי מיד. לכן הסכים לחזרה מן הערעור והופתע מכך שעונשו קוצר רק בתשעה חודשים.

ב.

המבקש טוען, כי הרשעתו בת.פ. 2710/95 התבססה על הלשנה של עבריין-סוכן משטרתי, שטמן למבקש פח ושלחו להביא עבורו מירושלים לבית לחם מכונית שהמבקש לא ידע כי היא גנובה. המבקש מוסיף וטוען, לחיזוק טענתו נגד אותו עבריין, כי עבריין זה נתפש מאז כשהוא מבצע בעצמו גניבות רכב נוספות, בניגוד להסכם עליו חתם עם המשטרה והוא נתון כיום במעצר.

ג.

עוד מעלה המבקש טענות נגד אופן ניהול חקירתו ומשפטו.

ד.

5.המשיב מתנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של המבקש. לגישתו, לא התקיימו במבקש העילות לקיום משפט חוזר הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

א.

המשיב מאשר, כי המבקש לא היה נוכח בעת הדיון בע"פ 115/96, אך טוען, כי הואיל ובדיון זה נכח עורך-דינו של המבקש והתביעה שוכנעה לחזור בה מערעורה על קולת העונש שנגזר על המבקש ושותפו, לא נגרם כל עיוות דין כתוצאה מהיעדרו של המבקש. המשיב מוסיף וטוען, כי כעולה מן הפרוטוקול נכח המבקש בדיון בשני הערעורים שהוגשו על-ידיו, ולפיכך היתה לו הזדמנות לשמוע במו-אזניו את מהות ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים. עוד טוען המשיב, כי המבקש, המעיד על עצמו שלמד משפט ירדני ואשר ייצג את עצמו בת.פ. 2710/95 בבית משפט השלום בירושלים באופן שהוגדר על-ידי בית המשפט כראוי להערכה, אינו יכול להישמע בטענה שהסכים להסדר שלא הובן על-ידו.

ב.

המשיב מאשר, כי בארועים נשוא ת.פ. 2710/95 היה מעורב סוכן משטרתי, שנחתם עימו הסכם, לפיו לא יפליל תושבי יהודה ושומרון. לפיכך הודיעה באת כוח התביעה במהלך המשפט, כי המבקש יהיה רשאי לטעון כל טענה שהסוכן המשטרתי היה יכול לטעון והתביעה תקבל טענה זו. זאת ועוד: על סמך ההודעה האמורה נמחק מכתב האישום אישום שהתבסס על מידע שנמסר על-ידי אותו סוכן. על בסיס הודעה זו טען המבקש, כי הסוכן המשטרתי טמן לו פח ושלח אותו להעביר מחניון בירושלים לבית לחם רכב אותו הציג בפני המבקש כרכב השייך לחברו של הסוכן והזקוק לתיקונים. דא עקא (מבחינת המבקש), שהמבקש נתפס בשעת מעשה, כאשר פרץ לכלי רכב, וגירסתו באשר לאופי השליחות שמילא, כביכול, עבור הסוכן המשטרתי נדחתה מכל וכל על ידי בית משפט השלום, שקבע בהכרעת דינו:

ג.

"סיכומו של דבר, הנסיבות שתוארו לעיל, ובכללן המצאותם של שני הנאשמים ברכב גנוב בשעת לילה, התנהגותם בתוך הסובארו ומחוץ לסובארו לאחר שנתבקשו לעצור על ידי המשטרה, כניסתם לירושלים ללא היתר ואף בניגוד לצו בית משפט (לגבי הנאשם מס' 1) והסברם הלא אמין לענינים אלה, יש בהם כדי למצוא את הנאשמים אשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ניתן אף לאמר, כי הנאשמים "עצמו עיניהם" במתכוון מלראות, כי מדובר ברכב גנוב, שהרי הנאשם מס' 1 (המבקש - א'ב') הודה כי חשד שמדובר ברכב גנוב כאשר התבקש על ידי מנצור להביא את הסובארו לבית לחם וייתכן, כי לא רצה לדעת, כי מדובר ברכב גנוב, פן תתאשר העובדה שמדובר ברכב גנוב ואזי לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע על עובדה זו".

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה שהמבקש לא הצביע על קיום עילה שבדין לקיום משפט חוזר ולפיכך דין בקשתו להידחות.

סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון

או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הצליח להראות על קיומה של עילה מעילות אלה. כל הטענות אותן טען באשר למעורבות הסוכן המשטרתי נטענו על-ידו בפני שלוש ערכאות. "הגילוי" המתייחס לכך שאותו סוכן נתפש לאחר מכן כשהוא מבצע עבירות נוספות אינו משליך על הרשעתו של המבקש. המבקש נתפש בשעת מעשה. הסבריו לפשר מעשיו לא הניחו את דעת בית משפט השלום, שהרשיעו. העובדה שהסוכן המשטרתי, שהמידע שמסר הוביל ללכידת המבקש בשעת מעשה, הוא עבריין, היתה ידועה לבית המשפט. אותו סוכן לא העיד נגד המבקש ולמבקש אף ניתנה האפשרות לטעון "מפי הסוכן" כל טענה שהיה בה כדי להועיל לו.

גם בטענה לפיה הושגה הסכמתו לויתור על ערעורו על הרשעתו בע"פ 112/96, מתוך טעות או הטעייה, לא מצאתי ממש. המבקש הוגדר (בת.פ. 756/95) כ"אדם בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד, תבונה ויכולת" וכמי ש"טען לעצמו בצורה ראויה להערכה" (ת.פ. 2710/95). בערעוריו בפני בית המשפט המחוזי היה מיוצג על-ידי עורך דין. הוא נכח בעת שמיעת ערעוריו ואין מקום לשמעו טוען כעת, לאחר שכבר השיג הישגים ניכרים במסגרת ערעוריו, כי עשה מיקח טעות בהסכמתו לביטול ערעורו על ההרשעה.

סיכומו של דבר: המבקש לא הצביע על קיומו של מידע חדש שיש בו כדי לפגום בהרשעתו בדין. הוא לא הצביע גם על כל עיוות דין בניהול משפטו. גם העילות הקבועות בסעיף 31(א)(1) ו 31(א)(3) לא התקיימו בעניינו של המבקש.

בשולי הדברים יצויין, כי הבקשה לקיום משפט חוזר נושאת את התאריך 31.7.96. הבקשה נשלחה למשיב מבית הכלא בו מצוי האסיר ביום 5.9.96. מועד קבלתה אצל המשיב אינו מצויין בחוות דעת המשיב. אך ניתן להבין, כי הבקשה התקבלה בשנת 1996. חוות דעתו של המשיב, אליה צורפה הבקשה, התקבלה בבית המשפט העליון רק ביום 18.5.97, זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנה 2 לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-. זאת בלא שקדמה לה או צורפה לה בקשה להארכת מועד. למותר לציין, כי לא בכדי נקבעו מועדים לביצוע ההליכים הכרוכים בבקשה למשפט חוזר, וכי אין מקום להתעלמות ממועדים אלה.

הבקשה נדחית.