בש"פ 3027/09 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.3.2009, בתיק עמ"ת 5712-03-09, בו נדחה הערר על החלטה של בית משפט השלום בעכו מיום 8.3.2009 (מ"ת 17545-02-09), שעניינה הוראה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

במסגרת כתב האישום שהוגש כנגדו (ת.פ. 17540-02-09), הואשם העורר בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיפים 12(1) ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

על פי עובדות כתב האישום, העורר הינו תושב צוריף באזור יהודה ושומרון והוא אינו מחזיק אשרה או רישיון כניסה ושהייה בתחומי מדינת ישראל. ביום 25.2.2009, סמוך לשעה 20:00, העורר נמצא שוהה שלא כדין באזור כפר מכר. כניסתו זו לישראל איננה הראשונה ומזה תקופה ממושכת העורר נכנס ושוהה לסירוגין בשטח המדינה.

עם הגשת כתב האישום הובאה בפני בית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 8.3.2009, לאחר ששמע את טענות הצדדים, ועיין בחומר החקירה, הגיע בית משפט השלום (כבוד השופט ו' חאמד ) למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס העבירה שיוחסה לעורר וכי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו ולהימלטותו מן הדין, חשש אשר אינו ניתן לאיון על ידי שחרורו לחלופת מעצר. נוכח זאת, הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט התייחס בנוסף למאסר על תנאי בן 10 חודשים שתלוי ועומד כנגד העורר, בגין עבירות אלימות במשפחה ושהייה שלא כדין בישראל, ואשר הינו בר הפעלה במקרה זה.

בדיון בערר על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ'

גלעד ), נבחנו טענות המאוימות, שכבר הועלו בערכאה הראשונה, לפיהן העורר נכנס לארץ כדי להימלט מן הסכנה שנשקפת לו באזור יהודה ושומרון, בשל הסיוע שהגיש למדינת ישראל. ואולם, בית המשפט דחה טענות אלה. לאחר שחזר בית המשפט והדגיש את החשש להימלטותו של העורר מן הדין, צוין בהחלטה כי כניסתו ושהייתו של תושב יהודה ושומרון בישראל, ללא היתר כדין, מעוררים אף חשש לפגיעה בביטחון הציבור. בשל כך, ולאור העובדה שהעורר הורשע בעבר ונדון למאסר בפועל ומאסר על תנאי בגין כניסה ללא היתר לישראל ותקיפת אשתו, הוסיף בית המשפט כי גם עילת המסוכנות היא שיקול שיש להביא בחשבון בעניין מעצרו. לסיום, התייחס בית המשפט לכך, שלעיתים ניתן לשחרר שוהים בלתי חוקיים לחלופות מעצר מתאימות, אך סבר כי בשל האמור, אין זה המקרה המתאים לכך, ולפיכך דחה את הערר.

בערר שהוגש לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, שב וטען העורר, כי מאחר ושיתף פעולה עם שירות הביטחון הכללי אינו יכול לשוב לשטחי הרשות הפלסטינית, מחשש לפגיעה בו. בדיון שנערך בפניי, הציע בא כוח העורר חלופת מעצר בבית אשתו בישראל, אשר מחזיקה בתעודת זהות ישראלית.

באת כוח המשיבה, מצידה, סמכה ידיה על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערר.

לאחר עיון בהודעת העורר ובהחלטות בית משפט השלום והמחוזי, אין לי אלא לדחות את הערר. לאור הודאתו של העורר כי נכנס לישראל ללא היתר שהייה ועל אף טענת המאוימות, בדין נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. הודעות העורר ואשתו במשטרה במסגרת חקירה בתיקים קודמים כמו גם ראיות נוספות, מעלות ספקות לגבי הסכנה שנשקפת לעורר עם חזרתו לשטחי הרשות הפלסטינית. כמו כן, עברו הפלילי וקיומו של מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו מביאים למסקנה כי לא ניתן לתת בו אמון, הן לעניין החשש להימלטותו מן הדין והן לעניין מסוכנותו לציבור. משכך לא ניתן לשחררו מן המעצר עד תום ההליכים בו הוא שרוי, לחלופת מעצר כלשהי.

עם זאת, אני מביע את תקוותי, כי בירור אשמתו של העורר בתיק העיקרי יסתיים במהרה ותקופת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים תהיה קצרה ככל שניתן.

אשר על כן, הערר נדחה.