בש"פ 303/03 חרב סאלח נ. מדינת ישראל

העורר, מסר אקדח שהחזיק ברישיון ותחמושת לשכן, לבקשתו, תמורת תשלום. באותו לילה, החזיר השכן לעורר את האקדח ללא התחמושת, ואף סיפר לו כי ירה באקדח באדם אחר והרג אותו. על האקדח היו סימני דם וכן קווצת שיער, והעורר, שהבחין בכך, ניקה אותו. עוד נטען, כי מאוחר יותר סיפר אותו שכן לעורר כי המית אדם באקדחו של העורר על-רקע קנאה, וכי העורר אף הצטרף לאותו שכן לכפר ירכא וסייע לו להיפטר מטלפון סלולארי ומפתחות המכונית של האיש שנרצח, לאחר שאת המכונית הצית השכן.

בגין מעשים אלה, הואשם העורר בעבירות נשק, שיבוש מהלכי משפט וסיוע לאחר מעשה. הוא הודה בעבירות שיוחסו לו, הורשע על-פיהן ובאותו יום עצמו החליט בית-המשפט לעוצרו עד תום ההליכים, שכן המשפט לא הסתיים ונדחה לתאריך 5.2.03.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טען העורר כי משהודה, שוב אינו מסוכן.

אינני סבורה שהודאה סותרת את חזקת המסוכנות העולה מאופי הראיות. משפטו של העורר אמור להסתיים בגזר-דין בעוד מספר שבועות. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה איפוא.