פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ 97 / 303
בפני:
כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי
המבקשים:
1.
החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש בע"מ
2.
עירית באר-שבע
נגד
המשיב
ים
:
מב"ש מתכת ב"ש בע"מ
בקשה
למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור
תאריך
הישיבה: כ' בשבט תשנ"ז (29.1.97)
בשם
המבקשים: עו"ד ד.גרטנר
בשם
המשיבים: עו"ד א. כהן
החלטה
זוהי בקשה להארכת מועד שיסודה בפסק דין חדש שניתן בבית-משפט זה (ע"א 1119/93, 1219/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נגד עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל ואח' - טרם פורסם), אשר לפי הטענה מהווה הלכה חדשה בנושא בזיון בית-משפט.
בב"ש 1069/86 הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד שטרית, פ"ד מא(1) 533, ובעקבותיו בבש"א 257/88 רינה ניר ואח' נגד יוסף אסרף, פ"ד מב(4) 481 נקבע, כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בית-המשפט העליון הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר - פניית בעל הדין לבית-המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש. "קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית ועל הבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת, ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת, ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר". (בש"א 1069/86, בעמ' 535).
במיקרה שבפני, אין המבקשים עומדים בדרישה הכפולה בדבר סמיכות הזמנים שתוארה לעיל. ראשית , ההחלטה שעליה מבקשים לערער ניתנה אחרי ההלכה "החדשה". פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מושא הבקשה ניתן ביום 30.10.96, ואילו ההלכה שבא-כח המבקשים סומך ידיו בע"א 1119/93, 1219/93 הנ"ל ניתנה ביום 19.6.96, אולם לבא-כח המבקשים נודע עליה רק "בשבוע של החמישה בינואר". שנית , הפנייה לבית-משפט זה נעשתה רק בתאריך 14.1.97, כשבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין המחדש, לפי הטענה.
אולם, לא בכך העיקר. הבסיס להכרה בשינוי בהלכה כ"טעם מיוחד" להצדקת איחור בנקיטת הליך הוא, כי יהא מדובר בהלכה חדשה , אשר יהא בה משום שינוי לעומת ההלכה הקודמת . כך היו גם פני הדברים בשתי האסמכתאות שהוזכרו. ואולם, עת בוחנים את פסק דינו של בית-משפט זה בע"א 1119/93, 1219/93 רואים בעליל, כי פסק הדין איננו מחדש הלכה ואיננו קובע נורמה משפטית חדשה שלא היתה קיימת לפני כן. המדובר בפסק דין המאמץ את ההלכה הקיימת ומיישם אותה לעובדות שבפניו, תוך הגדרת הכללים החלים פעם נוספת, במילים אחרות.
במה דברים אמורים.
טענתם העיקרית של המבקשים היתה ועודנה, כי הסכם הפשרה שנערך בין בעלי הדין במסגרת התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים, איננו ברור וחד משמעי, ולכן אין להפעיל במיקרה זה את הוראות פקודת בזיון בית-משפט. המשיבה טוענת, כי החיוב ברור וחד משמעי, ולכן היה מקום להפעיל את סעיף 6 לפקודה האמורה. שתי הערכאות הראשונות ביכרו את עמדת המשיבה. בית-המשפט המחוזי קבע עובדתית , כי "פסק הדין במיקרה הנוכחי הוא ברור וכולל הוראה ברורה בדבר המעשה שעל המערערות לעשות" (עמ' 9 למטה בפסק הדין בע"פ 223/96). עוד הוסיף בית-המשפט, כי "הדרך הנכונה והראויה היא, כאמור, שהמערערות תבצענה את שקיבלו על עצמן ואת שחויבו בו בפסק הדין, וכל טענות ומענות שיש להן יעלו רק לאחר מכן" (שם, בעמ' 12 באמצע).
פסק דינו של בית-משפט זה בע"א 1193/93, 1219/93 הנ"ל אינו משנה את ההלכה הפסוקה עליה סמכו שתי ערכאות הראשונות את החלטותיהן בקבלן את תביעת המשיבה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. בפסק הדין האמור חוזר ומאשר בית-המשפט את העקרון, לפיו "... מקום שפשרה אינה מסוימת דיה, אם כיון שאינה מפרשת סכום, ואם מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסדרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מוסכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית-משפט מוסמך". החידוש שמבקש בא-כח המבקשות ללמוד מן המילים "באורח סופי" שבמובאה שלעיל לאו חידוש הוא, ואין להסיק מצרוף מילים זה כשלעצמו כי שגה בית-המשפט המחוזי עת קבע כי חיובי המבקשות על-פי הסכם הפשרה ברורים וחד משמעיים, ויש לבצעם ללא הצבת תנאים מוקדמים בדבר תשלום עלות ביצוע התיקונים על-ידי המשיבה.
סיכומו של דבר, בית-המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על ההלכה הפסוקה עת דחה את הערעור שהגישו המבקשות. ניתן להניח, כי גם לו היה לנגד עיניו פסק דינו של בית-משפט זה בע"א 1119/93, 1219/93 לא היו משתנות הנמקות פסק הדין ותוצאתו. בנסיבות אלה, אין לראות בע"א 1119/93, 1219/93 משום הלכה חדשה, שיש לאפשר על יסודה הגשת הבקשה לרשות ערעור באיחור.
הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' באדר א' תשנ"ז (12.2.97).
אורית
אפעל-גבאי, שופטת
ר ש מ ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97003030.
Q01