בש"פ 3031/12 איציק אסולין נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א אינפלד ) מיום 19.3.2012 במ"ת 17257-02-12, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: ישראל ) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות בנשק (נשיאה והובלה) והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לפי המתואר בכתב האישום, העורר היה בתקופה הרלבנטית הבעלים של חברה העוסקת בהשכרת רכבים, שבבעלותה רכב מסוג סובארו (להלן: הרכב ). במועד שאינו ידוע במדויק, קשרו העורר וישראל קשר במטרה להוביל ברכב מטען חבלה. בעקבות זאת, ביום 25.1.2012, נסעו השניים ברכב, כאשר העורר נוהג, מדימונה לכיוון פתח תקווה. בסביבות השעה 21:40, עצרו השניים את הרכב בפתח תקווה והעורר נפגש עם אדם שזהותו אינה ידועה. ישראל עזב את המקום וחזר כשהוא מחזיק בידיו בשקית. לאחר מכן, עצרו השניים את הרכב בכביש 6 והמתינו בצד הדרך. אדם רכוב על אופנוע הגיע למקום ועצר בסמוך לרכב. רוכב האופנוע העביר לשניים חפץ ונסע מהמקום. השניים המשיכו בנסיעה דרומה. כשהגיעו לצומת בית קמה, נעצרו על ידי שוטרים ובעת מעצרם נמצא במושב האחורי של הרכב מטען חבלה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 26.2.2012 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר וכי קיימת עילת מעצר. בכל הנוגע לתשתית הראייתית, קבע בית המשפט

כי קיימות ראיות לכאורה באיכות גבוהה נגד העורר ונגד ישראל וכי אין ממש בטענותיהם לעניין זה. כך, קבע בית המשפט כי מדובר במטען חבלה שהיה ברכב במקום כמעט גלוי, על הספסל האחורי, מתחת למעיל ובתוך שקית חשודה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הנסיבות מלמדות על כך שהעורר ידע על קיומו של המטען. ביחס לגרסה שמסר העורר קבע בית המשפט כי מדובר בגרסה שיש בה תמיהות רבות המקשות על מתן אמון בה.

בכל הנוגע לעילת המעצר קבע בית המשפט כי זו ברורה ונלמדת מהעובדה שהעורר החזיק ברכבו מטען חבלה – נשק מסוכן ביותר. כיוון שהעורר לא סיפק הסבר להימצאות המטען במכוניתו, הרי שלא הופחתה הערכת המסוכנות הגבוהה שיש לייחס לו. כמו כן, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בעבירות אלימות ואיומים, שיש בו כדי להעצים את הערכת המסוכנות.

ביום 19.3.2012, לאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המתנהלים נגדו. בית המשפט התייחס לתסקיר מטעם שירות המבחן, שכלל המלצה שלילית בכל הנוגע לחלופת המעצר שהוצעה. כמו כן, נקבע כי התסקיר מחריף באופן משמעותי את הערכת המסוכנות של העורר. על רקע זה, ועל אף נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העורר, קבע בית המשפט כי אין מקום במקרה זה לקבל את חלופת המעצר שהוצעה. ביום 25.3.2012 קיבל בית המשפט את בקשת העורר לצאת מבית המעצר למספר שעות, בתנאים מגבילים, לצורך השתתפות בחגיגת בר המצווה של בנו.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, אין די בראיות בתיק החקירה כדי להוכיח כי היה מודע לכך שברכבו היה מטען חבלה. לטענתו, דוחות העיקוב והעדויות שמסר במשטרה מחזקים את טענתו לפיה לא היה מודע לכך שישראל הוא זה שהכניס את המטען לרכבו, ללא ידיעתו. לטענתו, הראיות לא מוכיחות כי הוא בא במגע עם אותה שקית או עם המעיל. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שהסיק מכך שהוא לבש אפוד מגן לכך שהיה עליו לדעת על קיומו של מטען החבלה. לטענתו, הוא מסתובב תדיר עם שכפ"ץ שכן הוא חושש לחייו.

עוד טוען העורר בהקשר זה כי אפוד המגן שלבש הוא נגד ירי ולא נגד מטענים. עוד טוען העורר כי הוא מסר גרסאות עקביות במשטרה, בניגוד לישראל ששמר על זכות השתיקה. לנוכח כל זאת, טוען העורר ששגה בית המשפט בכך שלא בחן פעם נוספת את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, מדובר במטען חבלה שהונח במושב האחורי של הרכב, ולא הוסתר מתחת לכסא או בתא המטען. העורר וישראל נסעו שניהם עם אפודי מגן ונסעו במשך יום שלם ביחד ברכב. כמו כן, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא רק שקבע כי קיימות ראיות לכאורה, אלא שמדובר בראיות באיכות גבוהה ביותר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, די בראיות הקיימות המפורטות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לספק תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האמור בכתב האישום. זאת, שכן די לטעמי בכך שהעורר נתפס נוהג ברכב, שבו נמצא, על הספסל האחורי, במקום גלוי לחלוטין, מטען חבלה בתוך שקית. לא רק זאת, אלא שאותה שקית הייתה מכוסה במעיל השייך לעורר. בנסיבות אלה, לא הצליח העורר בגרסתו להפריך את הראיות הקושרות אותו, לכאורה, לאותו מטען.

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר של מסוכנות. מסוכנות זו מתחזקת לנוכח עברו הפלילי של העורר. בנסיבות אלה, ולנוכח העובדה ששירות המבחן לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופה שהוצעה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.