בש"פ 3033/04 יצחק טוביאנה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בחבלה בכוונה מחמירה. לבקשת המאשימה הורה בית-המשפט המחוזי לעצרו עד לתום ההליכים.

בעררו על צדקת ההחלטה טען הסניגור, כי משחזרו בהן המתלוננת וחברתה בחקירתן השנייה מן הגרסות שמסרו למשטרה סמוך לאחר האירוע, ושרק בהן הפלילו את העורר, נשמט בסיסו הראייתי של האישום. השופט המלומד שעמד על המפנה שחל בגרסותיהן של השתיים, ציין כי "יש אפשרות סבירה שתועדפנה אמרותיהן הראשונות של המתלוננת וחברתה". משעיינתי בחומר הראיות שבידי התביעה נחה דעתי כי להערכתו האמורה של בית-המשפט המחוזי יש בסיס איתן.

יצוין כי המפנה בגרסותיהן של המתלוננת וחברתה חל עוד בטרם עלה בידי המשטרה ללכוד ולעצור את העורר, שבעקבות האירוע התחמק מן המשטרה במשך כחודש תמים. השוואת הגרסה המתכחשת הסתמית שמסרו השתיים לאחרונה לתיאורים המפורטים שמסרו באמרותיהן המקוריות, מעוררת חשש גלוי לעין ביחס למניעיהן של השתיים לחזור בהן מגרסתן המקורית.

לחלופין טען הסניגור, כי בית-המשפט שגה בכך שהורה על מעצר במקום להידרש לחלופה. אף טענה זו אין בידי לקבל. כמו בית-המשפט המחוזי אף אני סבור, כי בעבירתו החמורה של העורר ובעברו הפלילי יש כדי להעיד על מסוכנותו הרבה. כן מקובלת עלי מסקנת השופט, כי בנסיבות העניין מתעורר גם חשש מפני הימלטות מן הדין ושיבוש מהלכי המשפט.

הערר נדחה.