בש"פ 3034/12 יהודה רפאלוב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.4.12 במ"ת 188-04-12 (כבוד השופט ר' שפירא ) שבמסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 18.3.2012 הגיע העורר, יחד עם אדם נוסף, לסניף הדואר בקרית שמואל במטרה לבצע שוד. השניים היו מצוידים באקדחים וכיסו את פניהם באמצעות כובעי גרב. הם נכנסו לסניף, שלפו את האקדחים שהיו ברשותם, הגישו לעובד בסניף תיק ואמרו לו כי ישים בתוכו את כל הכסף. העובד (להלן: המתלונן ), אמר להם כי אין כסף בסניף. בתגובה, אמר לו העורר כי "אם לא תתן את הכסף אני יורה בך", תוך שהוא מכוון את האקדח לכיוונו. העורר אף ניסה לטפס על הדלפק כדי לראות אם יש כסף בקופה, אך כאשר נכנס אדם נוסף לסניף, נמלטו השניים מהמקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה גם בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 15.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי, כאמור, את הבקשה. ראשית, קבע בית המשפט כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום. שנית, קבע בית המשפט כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר של מסוכנות. כמו כן, התייחס בית המשפט בהקשר זה לכך שהעורר סירב למסור את פרטיו של שותפו לדבר העבירה ויש בכך כדי להקים עילת מעצר של חשש משיבוש הליכי משפט. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא ניתן לתת אמון בעורר ולפיכך אין מקום לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר וכן אין מקום להורות על הכנת תסקיר מבחן בעניינו.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מנסיבותיו האישיות

וכן בכך שקבע כי אין לתת בו אמון

אך בשל העובדה שלא הסכים לגלות את זהותו של שותפו. עוד טוען העורר, בין היתר, כי מדובר בעבירת שוד מהרף הנמוך מבלי שימוש באלימות ולכן על בית המשפט היה להורות על הכנת תסקיר מבחן ולבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיה. לטענת המשיבה העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות. עוד טוענת המשיבה כי משסירב העורר למסור את פרטיו של שותפו, חלה גם עילת מעצר של שיבוש הליכי משפט.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר של מסוכנות. זאת, אף אם תתקבל טענתו כי מדובר באקדח צעצוע, ואיני קובע דבר לעניין זה. העורר תכנן את מעשה השוד, ביצע אותו בצוותא עם אדם נוסף, תוך הצטיידות בנשק (או כלי שנחזה להיות כלי נשק) ואיום על המתלונן תוך שימוש באותו כלי. ברי כי מדובר באירוע חמור שמקים עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות, חזקה אשר לא הופרכה בענייננו. בנוסף, לנוכח חומרת העבירה המיוחסת לעורר, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין להורות על הכנת תסקיר מבחן בעניינו, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר על כן, דין הערר להידחות.