בש"פ 3036/00 מדינת ישראל נ. יוסף מוסלי

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי השופטת ר' שטרנברג-אליעז - לפיה נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו והוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

1.בתחילת חודש אפריל 2000 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת.פ. 7725/00 לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בכתב האישום מיוחסות למשיב העבירות הבאות: פציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 335(א) + 334 לחוק העונשין, התשל"ז1977-); תקיפה חבלנית (סעיף 380 לחוק העונשין); איומים (סעיף 192 לחוק העונשין) ונסיון פציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 335(א) + 334 ביחד עם סעיף 34ד לחוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 27.3.00 בערב תקף המשיב - יחד עם שני חבריו - מתדלק בתחנת דלק בחולון, וזאת בשל ויכוח על תשלום דמי שירות עבור התדלוק. הוא היכה בפניו של המתדלק באגרופים, ואז עזב לרגע והצטייד בסכין, וכשחזר דקר את המתדלק באוזנו. למתדלק נגרמו חתך בתנוך אוזן שמאל ורגישות בצלעות. כן נטען כי המשיב איים בסכין על מתדלק נוסף, אשר נחלץ לעזרת חברו, וניסה לפצוע גם אותו.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית משפט השלום - מפי השופטת ג' רביד, דן בבקשה והחליט ביום 13.4.2000 להעתר לה. לאחר עיון בתיק החקירה קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב. התשתית הראייתית כוללת הודעה ברורה של המתדלק, הנתמכת בהודעותיהם של שני מתדלקים נוספים שהיו עדי ראייה, וכן תעודה רפואית של בית החולים אסף הרופא. בית המשפט לא מצא סתירות של ממש בדברי העדים, באופן שיפחית ממשקלם הראייתי של דבריהם. בית המשפט הדגיש כי המשיב לא כפר בכך שהיה לו ויכוח כספי עם המתדלק, אך טען שהמתדלקים הם שהחלו בקטטה. בית המשפט ציין כי למרות גרסתו הנזכרת, לאחר הארוע המשיב נמלט מהמקום, הוא לא התלונן במשטרה והוא אף מסרב לנקוב בשמות חבריו שנכחו בארוע.

3.על רקע המעשה המתואר בכתב האישום מצא בית המשפט כי המשיב הוא אדם אלים ותוקפן, אשר אינו מסוגל לרסן את תוקפנותו והוא מהווה סכנה לבטחון הציבור. בבחינת מסוכנותו של המשיב לקח בית המשפט בחשבון גם את עברו הפלילי, הכולל עבירות אלימות וביניהן הרשעה בשוד מזוין. כן ציין בית המשפט כי נגד המשיב תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי, אותן ניתן יהיה להפעיל אם יורשע באישום המיוחס לו. בנסיבות אלה בית המשפט לא סבר כי "שחרורו של המשיב בחלופת מעצר לפיה ישהה במעצר בית בדירתו יוכל להשיג את מטרות המעצר ולהפיג את החשש מפי מסוכנותו של המשיב".

4.על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי, המופנה בעיקר כלפי הקביעה כי אין מקום לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' שטרנברג-אליעז, קיבל ביום 25.4.2000 את הערר, בציינו כי "מדובר בעורר שהצליח לפרוץ את מעגל הפשע ולנהל אורח חיים נורמטיבי במשך למעלה משנתיים. הוא נשוי ואב לתינוקת ומנהל חנויות ירקות בראשל"צ ובחולון". בית המשפט הורה על שחרור העורר ל"מעצר בית" מלא בביתו, בכפוף להפקדת סך של 50,000 ש"ח במזומן וערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח. בית המשפט נאות באופן חלקי ביותר לבקשת המדינה לעכב את שחרורו של המשיב עד שיוגש ערר לבית משפט זה, ועיכב את השחרור למשך שעתיים בלבד.

5.בערר שלפניי מבקשת המדינה להשיב את החלטת בית משפט השלום על כנה ולעצור את המשיב עד תום ההליכים. נטען כי מדובר במעשה תקיפה אלים ביותר, שבוצע בשל סכסוך של מה בכך בנוגע לסכום כסף פעוט ביותר (1.5 ש"ח). המדינה מדגישה כי מעשה התקיפה המיוחס למשיב בוצע בעת ששני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו: האחד בן 20 חודש, הוטל עליו ביום 11.2.98, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע; השני - אורכו 6 חודשים - נגזר ביום 30.5.99, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות פיסית נגד אדם. לטענת המדינה, הדבר מלמד על כך שלא ניתן לתת במשיב אמון כי יקפיד לקיים את תנאי השחרור. כן ציין ב"כ המדינה, כי נגד המשיב תלויות ועומדות שתי חקירות שאחת מהן נוגעת להעלבת עובד ציבור.

6.ב"כ המשיב, חזר בפניי על עיקרי הטענות שהשמיע בבתי המשפט דלמטה. הוא הוסיף לטעון בפניי כי בערר אין בית המשפט מתערב לשם החזרת נאשם למעצר אלא במקרים חריגים. לדבריו, אין לפנינו מקרה חריג מעין זה.

7.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שהפכה את החלטתו של בית משפט השלום, אינה יכולה לעמוד. בית משפט השלום פירט בהרחבה את הנימוקים המחייבים את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. כן נימק בית משפט השלום על שום מה אין הוא רואה אפשרות לקבוע חלופת מעצר במקרה הנדון. לא מצאתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בסיס להתערבותו בהחלטת בית משפט השלום. בית משפט המחוזי מדגיש כי "מקום שניתן לקבוע חלופת מעצר בטוחה, יש ללכת בדרך זו. במיוחד, לאור המדיניות של שמירת זכויות יסוד ובהן הזכות לחירות ותנאי המעצר הקשים, השוררים במקומותינו".

8.שיקולים אלה ראויים הם להישקל אולם, בית המשפט המחוזי לא פירט על סמך מה הוא קובע כי חלופת המעצר המוצעת מנטרלת את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וזאת במיוחד על רקע הרשעותיו הקודמות של המשיב, המאסרים על תנאי בני ההפעלה והחקירות התלויות ועומדות נגדו. כל אלה מצביעים על מסוכנותו של המשיב לבטחון הציבור. לא השתכנעתי כי חלופת "מעצר בית" מלא בביתו ומתן ערבויות מצד קרוביו עשויים לשלול את מסוכנותו לציבור. המעשים המיוחסים למשיב וכן עברו הפלילי מצביעים על מזג אלים שנראה כי אין לו שליטה עליו. לכן, לא השתכנעתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה.

אי לכך הערר מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת. אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.