בש"פ 3060/20פלוני נ. פלוני

לפניי הודעה לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות ) על החלטת בית הדין הרבני האזורי ברחובות (הרב צ' אשכנזי , הרב א' עמאר והרב ש' דומב ; להלן: בית הדין ) מיום 4.6.2020 בה הורה, בין היתר, כי המשיבה בהליך שבכותרת תחויב בקנס שישולם לאוצר המדינה עבור כל יום שבו היא מסרבת לקבל את גטה מהמבקש. בין יתר הסנקציות שהוטלו על המשיבה, ונוסף על הקנס, בית הדין הורה על הפחתת דמי כתובתה של המשיבה בסכום של 500 ש"ח לכל יום של עיכוב בקבלת הגט, וזאת ככל שבית הדין יפסוק בעתיד כי המשיבה זכאית לכתובה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים הקודמים

1.

הצדדים להליך שבכותרת נישאו בשנת 2017. עוד בערב חתונתם פרצה בין בני הזוג ומשפחותיהם מחלוקת קשה, שבעקבותיה, לאחר שלושה ימים בלבד מיום שנישאו זה לזו, נפרדו בני הזוג ומאז הם חיים בנפרד. בסמוך לפרידה, המבקש הגיש תביעה ליישוב סכסוך בבית הדין הרבני, ובחלוף מספר חודשים המשיבה הגישה אף היא תביעה לבית הדין, לשלום בית ולחלופין לגירושין, תוך שהיא כורכת לתביעתה את ענייני מזונות האישה, הרכוש והכתובה. בהמשך הוגשו גם תביעות רכושיות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה .

2.

ביום 24.2.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין, ובו נדחתה תביעת המשיבה לשלום בית, כמו גם בקשתה לדחות את סידור הגט עד להשלמת כל הדיונים בעניין הכתובה והרכוש. בפסק הדין צוין כי "הצדדים חייבים להתגרש מיידית ויפה שעה אחת קודם" וכי על פי ההלכה, ניתן אף לכפות את הצדדים למתן הגט. המשיבה ערערה על פסק הדין וערעורה נדחה על ידי בית הדין הרבני הגדול. המשיבה, שלא השלימה עם פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, הגישה בעניינו עתירה (בג"ץ 3979/19), שנדחתה אף היא על ידי בית משפט זה ביום 11.7.2019.

3.

חרף ההחלטות האמורות, המשיבה סירבה לקבל את גטה מאת המבקש ולאחר מספר רב של הליכים בנדון שהתקיימו בבית הדין, ניתנה על ידו ביום 24.9.2019 החלטה בה הוטלו על המשיבה, נוכח סרבנותה, צווי הגבלה מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הקיום ) . החלטה זו אושרה על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול בהחלטה מיום 11.2.2020.

4.

צווי ההגבלה לא הועילו והמשיבה הוסיפה לעמוד במריה. על כן, ניתנה ביום 13.5.2020 החלטת בית הדין בבקשת המבקש להרחיב את הסנקציות שכבר ניתנו. עם זאת, ביום 17.5.2020 ניתנה החלטה נוספת של בית הדין שבה הורה על השהיית הסנקציות עד לדיון נוסף שיתקיים בין הצדדים וזאת מתוך "תקוה להביא את המשיבה [האישה] להסכמה ולייתר את הצורך במתן הקנסות". ביום 21.5.2020 התקיים דיון זה בבית הדין, במהלכו שב בית הדין והפציר במשיבה להסכים לסידור הגט מבלי צורך לנקוט בסנקציות כלפיה. חרף התבצרות המשיבה בסרבנותה, בית הדין הורה על ביטול החלטתו מיום 13.5.2020, והעניק למשיבה שהות נוספת בת מספר ימים על מנת שתחזור בה מסירובה לקבל את הגט. מאז התקיימו עוד מספר דיוני המשך בפני בית הדין, בהם הוא שב והפציר במשיבה לקבל את גטה בניסיון להימנע מהטלת הסנקציות עליה, אך המשיבה התמידה בסירובה.

5.

בעקבות הדיונים שנערכו, ולאחר שניתנה למשיבה הזדמנות להשמיע טענותיה לעניין הטלת סנקציות מכוח חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות ), ניתנה ביום 4.6.2020 ההחלטה מושא ההליך שלפניי (להלן: ההחלטה ). בהחלטה זו, עמד בית הדין על חומרת התנהלות המשיבה, ועל הנזקים הרבים שהיא מסבה לעצמה ולמבקש בסירובה לקבל את הגט. בית הדין הדגיש כי הושקעו "שעות רבות בנסיון להביא את הצדדים להסכמות, בהן הוצעו לאשה הצעות רבות, אך היא סירבה לכולן". בית הדין ציין כי המשיבה עומדת גם היום בסירובה לקבל את הגט, וזאת לאחר שהופעלו נגדה סנקציות רבות שלא הועילו ועל כן אין מנוס מלנקוט נגדה צעדים מכוח חוק כפיית ציות.

על יסוד האמור, קבע בית הדין בהחלטה מושא ההליך שלפניי, כי המשיבה תחויב בקנס יומי שישולם לאוצר המדינה, והוא יעלה באופן הדרגתי בכל 15 ימים. בתוך כך הוחלט כי המשיבה תחויב בקנס יומי בסך 150 ש"ח מיום 4.62020 ועד ליום 15.6.2020; החל מיום 15.6.2020 ועד ליום 30.6.2020 תחויב המשיבה בסך 200 ש"ח והחל מיום 1.7.2020 יעלה הקנס היומי לסך 220 ש"ח. עוד קבע בית הדין כי בנוסף לקנס האמור, וככל שימצא כי המשיבה זכאית לכתובה, יופחתו מדמי כתובתה 500 ש"ח לכל יום שבו תעוכב קבלת הגט. כן הורה בית הדין על פרסום ההחלטות ופסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין תוך ציון שמה של המשיבה, וזאת ככל שתוסיף לעמוד בסירובה לבצע את החלטות בית הדין עד ליום 21.6.2020. לבסוף, הורה בית הדין על קיום דיוני המשך, במטרה לנסות להביא את המשיבה להסכמה להתגרש ללא תנאים וכן לצורך שמיעת טיעוני הצדדים בעניין הטלת מאסר על המשיבה בעתיד. על המשיבה הוטלו הוצאות משפט בגין הליך זה בסך 12,000 ש"ח.

6.

ההחלטה מיום 4.6.2020 הובאה לידיעתי כחוק, וביום 9.6.2020 הוריתי לצדדים וכן ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ ) למסור את התייחסותם לגביה.

7.

המשיבה טוענת כי יש לבטל את החלטת בית הדין מושא הליך זה. בפתח הדברים היא מבקשת לעמוד על הסיבה שבעטיה היא מסרבת לקבל את גטה. לטענתה, בהתאם ל"שיטת הרמב"ם" שלפיה היא נוהגת, לאחר סידור הגט הצדדים אינם מורשים להיפגש אף לא במסגרת דיונים בבית הדין או בבית המשפט. על כן, לגישתה, יש לברר קודם לסידור הגט את תביעתה לכתובה. אשר לסנקציות שהטיל עליה בית הדין, המשיבה טוענת כי בית הדין לא מיצה את ההליך האכיפתי בעניינה משום שלא חלף די זמן בין המועד שבו אישר בית הדין הגדול את צווי ההגבלה שהוטלו עליה מכוח חוק הקיום, ובין המועד שקבע בית הדין לדון בהרחבת הסנקציות מכוח חוק כפיית ציות. עוד נטען כי בתי דין במקרים אחרים, אימצו גישה "סבלנית" יותר נגד סרבני גט וכך היה על בית הדין לנהוג גם כלפיה. כמו כן נטען כי בית הדין התעלם מראיות שנחשפו בהליך שהתנהל בין הצדדים בפני בית המשפט לענייני משפחה. לטענת המשיבה, בית הדין לא איפשר לה לחקור את המבקש בהליך שהתנהל בפניו, ובנסיבות אלו היא סבורה כי לו היו מובאות בפני בית הדין הראיות האמורות, הן היו משליכות על שאלת קדימות הגט ועל סוגיית הכתובה, ולכל הפחות הן היו משנות את יחסו של בית הדין לעניין החרפת הסנקציות נגדה. על רקע זה, טוענת המשיבה כי הסנקציות שהחיל עליה בית הדין הן חמורות ובלתי מידתיות, וכי ניתן היה לאכוף את פסק הדין באמצעים פוגעניים פחות. המשיבה עומדת על הנזק הכלכלי שנגרם לה בעקבות צווי ההגבלה שהוטלו עליה ומציינת כי בעקבותיהם היא פוטרה מעבודתה ואין לה היום מקור הכנסה. עוד נטען כי בשים לב לכך שבהחלטה מושא ההליך דנן, נקבעו סנקציות נוספות שלא מכוח חוק כפיית ציות, הרי שקיים חשש שינתנו החלטות סותרות בין בית הדין הרבני הגדול שידון בערעור ובין בית משפט זה שדן בסנקציות שהוטלו מכוח חוק כפיית ציות. לבסוף נטען כי יש לבטל את הקנסות שניתנו במסגרת ההחלטה באשר הם מהווים ענישה על מעשי עבר וזאת בניגוד לתכליתן של סנקציות המוטלות מכוח חוק כפיית ציות.

8.

המבקש מצדו טוען כי יש לאשר את החלטת בית הדין ולאמץ אותה על נימוקיה. לטענתו, המשיבה מעגנת אותו מזה כשלוש וחצי שנים, אף שנישואיהם "נסתיימו עוד בטרם החלו", וחרף העובדה שאין להם כל רכוש משותף למעט חשבון בנק ובו יתרת כספי החתונה בסך 60,000 ש"ח, עליהם הוא מוכן לוותר לצורך הגירושין. המבקש טוען כי סרבנות המשיבה מסבה לו נזקים של ממש, והיא מונעת ממנו להמשיך הלאה בחייו, אף שהיא מודעת לגילו המתקדם ולרצונו להקים בית בישראל. לטענתו, בית הדין נקט בגישה סלחנית ומאופקת כלפי המשיבה ואין מנוס מלנקוט נגדה סנקציות שיביאו אותה לקבל את הגט.

9.

היועץ סבור גם הוא כי יש להותיר את החלטת בית הדין על כנה. לדעתו מדובר באחד ממקרי העגינות הקשים ביותר שהגיעו לפתחו של בית הדין, ועל אף שסרבנותה של המשיבה עיקשת ובלתי מובנת, בית הדין יצא מגדרו ועשה כל שביכולתו להימנע מהטלת הסנקציות כלפיה. עוד מציין היועץ כי הטלת הסנקציות על המשיבה נעשתה רק לאחר שהוטלו על המשיבה צווי הגבלה בהתאם לחוק הקיום ולאחר שבית הדין קיים מספר רב של דיונים שאליהם הגיעה המשיבה עם בא כוחה, במהלכם ניתנה לה האפשרות להסביר מדוע לא יוטלו כנגדה קנסות בגין סרבנותה לציית להוראת בית הדין. הובהר על ידי היועץ כי בית הדין שקל את גובה הקנס וקבע אותו באופן הדרגתי על ציר הזמן, תוך שאיזן בין זכויות הקניין של המשיבה ובין הפגיעה הקשה במבקש. על רקע זה, גורס היועץ כי החלטת בית הדין ניתנה כדין ואין מקום שבית משפט זה יפעיל את סמכותו לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות.

בהודעת עדכון שהוגשה על ידי היועץ ביום 18.6.2020, הוא הודיע כי ביום 17.6.2020 התקיים דיון נוסף בבית הדין אך גם במהלכו המשיכה לעמוד המשיבה בסירובה לקבל את הגט.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בהודעות מטעם הצדדים, על נספחיהן, וכן בהודעת היועץ, לא מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות ולהורות על ביטול הקנס שהושת על המשיבה . זאת, למעט ביחס להחלטת בית הדין להפחית מכתובתה סכום של 500 ש"ח בגין כל יום שבו תעכב את קבלת הגט.

11.

סמכותו של בית הדין הרבני להטיל סנקציות מכוח פקודת בזיון בית המשפט (להלן:

הפקודה ) קבועה בסעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות. הסעיף קובע כי " לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים ". תכליתה של ההוראה בסעיף 6 לפקודה היא להביא לכפיית ציות עתידית של צווי הערכאה השיפוטית המופרים (בש"פ 4072/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 25 (7.4.2013)). על כן, נפסק כי טרם פניה להליכים הקבועים בפקודה, על הערכאה השיפוטית למצות שימוש באמצעים חריפים פחות. עם זאת, ככל שנמצא כי אין פתרון חלופי או כי לא הושגה מטרת כפיית הציות, ניתן לעשות שימוש בכלים המשפטיים הקבועים בפקודה ( בש"פ 8644/17 פלוני נ' פלונית , פסקה 3 (25.12.2017)).

12.

כעולה מההחלטות שניתנו על ידי בית הדין ובית הדין הגדול, המשיבה מסרבת לקבל את גטה לאורך תקופה לא מבוטלת, תוך שהיא מתנה את קבלת הגט בכך שתביעתה לכתובה תתברר קודם לכן . זאת, חרף החלטות ברורות וחד משמעיות של בית הדין. על חומרתה של התנהגות מעין זו ועל הפגיעה שנגרמת בעטיה אין צורך להכביר מילים, וכבר נפסק כי על בית הדין הרבני ועל בתי המשפט להילחם בתופעה זו על מנת למגרה (בש"פ 308/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 8 (13.1.2020)). מהחומר שהוצג לפניי, ההחלטה על הטלת הקנס ניתנה לאחר ניסיונות ומאמצים רבים לשכנע את המשיבה להסכים לקבל את גטה, לאחר שהובהר לה כי זכויותיה ביחס ליתר תביעותיה לא יפגעו וכן לאחר שהוטלו עליה צווי הגבלה מכוח חוק הקיום – אך ללא הועיל. צווי ההגבלה הוטלו על המשיבה עוד בחודש ספטמבר 2019 ונכנסו לתוקפם מספר חודשים לאחר מכן. משעה שהמשיבה עמדה בסירובה לקבל את גטה, הוחרפו הסנקציות כנגדה והן הוטלו עליה בחלוף מספר חודשים נוספים, אשר אף במהלכם ניסה בית הדין להביא את המשיבה להתיר את המבקש מעגינותו. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענת המשיבה כי בית הדין לא המתין די זמן בין הטלת צווי ההגבלה להטלת הקנסות הכספיים.

13.

טענת המשיבה, לפיה הסנקציות שהוטלו עליה הן עונשיות וצופות פני עבר, אף היא דינה להידחות. בהחלטה נקבע כי הקנסות יוטלו ויעלו באופן הדרגתי ובקבועי זמן צופי פני עתיד , עד אשר המשיבה תיתן את הסכמתה לקבל את הגט. הסנקציות שהוטלו, איפוא, אינן עונשיות כפי שטוענת המשיבה . הן נועדו להביאה לקיים את פסק הדין שניתן בעניינה. אשר ליתר טענות המשיבה, הנוגעות לקביעות עובדתיות קודמות ולחומר הראיות שהובא בפני הערכאות המשפטיות השונות – טענות אלו נושאות אופי "ערעורי" ואין מקומן במסגרת הליך מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות.

14.

לצד האמור, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות המסורה לי מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וזאת בכל הנוגע להחלטת בית הדין להפחית את דמי הכתובה בסך של 500 ש"ח בגין כל יום של עיכוב מצידה בקבלת הגט כמפורט לעיל. רכיב זה בהחלטה הושפע אף הוא מן הצורך לכפות על המשיבה לציית לפסק הדין, שכן בהחלטת בית הדין נקבע " היות והמשיבה נאחזת בעניין ה"כתובה", כדי לעכב את הגט. הרי שדרישותיה של המשיבה לעניין הכתובה גורמות לה לעיגון , לפיכך, בוודאי מן הראוי לקנוסה בהתאם להלכה גם בפחיתת כתובתה באופן מדורג [...] וכל זאת בהתאם לסמכות בית הדין בענייני נישואין וגירושין " [הדגשות במקור]. נראה, איפוא, כי הגם שבית הדין מציין כי הפחתת דמי הכתובה מקורה בסמכותו לדון בענייני נישואין וגירושין, בפועל סנקציה זו הוטלה כרכיב נוסף במסגרת הסנקציות שהוטלו על פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות. משכך הוא נופל בגדר החיובים שיש בידי לשנות או לבטל לפי סעיף 7א(ב) לחוק (ראו והשוו: בש"פ 6224/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (28.8.2016) ).

15.

אינני סבורה כי נכון היה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית הדין בענייני הכתובה, לצורך הטלת אמצעי כפיה. כפי שנפסק לא אחת, קנס לפי פקודת בזיון בית משפט יש לשלם לאוצר המדינה ו לא לטובת בעל דין ( ראו ע"פ 10288/09 רכס פרויקטים חינוכיים בע"מ נ' קבלי , פסקה 9 (17.5.2010)). בענייננו, הפחתת דמי הכתובה כסנקציה יומית, אינה עולה כדי קנס המשולם לאוצר המדינה. משמעותה, הלכה למעשה, הינה הפחתת הסכום שיהא על המבקש לשלם אם וככל שימצא כי המשיבה זכאית לכתובתה. אשר על כן, אני מוצאת כי רכיב זה בסנקציות שהטיל בית הדין דינו להתבטל.

16.

הסנקציה שעניינה פרסום החלטות ופסקי הדין תוך ציון שמה של המשיבה, אף היא אין מקורה בסעיף 7א לחוק כפיית הציות. על כן ככל שהמשיבה חפצה להשיג על קביעה זו, יהא עליה לעשות כן בהליכי ההשגה המתאימים הקבועים בדין .

17.

סיכומו של דבר – הקנסות שהטיל בית הדין בהחלטתו מיום 4.6.2020 יעמדו בעינם ואילו הסנקציה הנוגעת לגריעת סכום הכתובה תתבטל .