פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
307/10
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העורר:
עבד רזאק אשתייה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בחיפה, מיום 23.12.09, בעמ"ת 3856-12-09, שניתן על ידי השופטת רבקה פוקס
תאריך הישיבה:
ד' בשבט התש"ע
(19.1.10)
בשם העורר:
עו"ד חוזה אביב
בשם המשיבה:
עו"ד חנאווי נעימה
החלטה
בחודש מאי 2009 אסר בית משפט השלום בחיפה על העורר ובנו שתייה עזאם להטריד אשה (להלן: המתלוננת) בכל מקום, לא בעצמם ולא באמצעות רכבם ליד הכניסה למשרד של אביה. כמו כן, נאסר עליהם להתנהג אליה באלימות פיזית או מילולית. תוקפו של צו זה הוארך בחודש יוני 2009 בששה חודשים נוספים.
בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום נטען, כי בתאריך 24.11.09, בשעת בוקר, החנו העורר ובנו אניס רכב מסוג G.M.C בניגוד לצו בית המשפט. המתלוננת החליטה לצלם את הרכב החונה, ובעקבות כך הגיעו העורר ובנו למקום. העורר כינה את המתלוננת בכינוי גנאי, ואילו בנו אניס – שאף הוא נאשם בתיק זה – תקף את המתלוננת, הפילה לרצפה, הכה ובעט בה בכל חלקי גופה, תוך שהעורר עומד בסמוך ומעודד אותו באמרו " בסדר, כך צריך לעשות". בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, והפרת הוראה חוקית.
עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט דחה בקשה זו, והחליט לעשות שימוש בחלופה - מעצר בית מלא בבית בתו בחיפה. בהמשך הוחלט לאפשר לעורר לצאת ל"התאוררות" במשך שעתיים ביום.
העורר סבור כי ההחלטה בדבר מעצר-בית הנה שגויה, בעיקר מן הטעם כי אין בראיות המשיבה כדי להביא להרשעתו. ברם, סוגיה זו של "דיות הראיות" נבחנה בפני שתי ערכאות קמא, אשר מצאו כי יש בראיות המשיבה כדי למלא את דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. לאחר שעיינתי אף אני בראיות המשיבה, סבורני כי מסקנתן של ערכאות קמא בסוגיה זו היא נכונה ואין מקום או עילה לשנות ממנה.
העולה מהאמור הוא, שבפנינו תקיפה קשה של המתלוננת, שאמנם בוצעה על ידי הנאשם האחר בתיק, אולם העורר, אביו, ניצב לצדו ועודד אותו תוך ידיעה שהוא מפר את צו בית המשפט. בהתנהגות זו יש להעיד על סכנתו של העורר, ועל כן ההחלטה לחייבו לשהות בתנאים מגבילים של מעצר-בית, היתה בלתי נמנעת.
אי לכך, הערר נדחה.
ניתנה היום, ד' בשבט התש"ע (19.01.2010).
ש ו פ ט