בש"פ 3080/02 מדינת ישראל נ. דקר בן ישעיהו חוג'ה

בכתב באישום שהוגש לבית משפט קמא בחודש אפריל 2001 נטען, כי המשיבה 2, שושנה בת שם-טוב ארז (להלן - המשיבה), החליטה לגרום למותו של מי שעמו קיימה יחסים אינטימיים, חיים מזרחי ז"ל (להלן - המנוח). היא פנתה לאחדים מבני משפחתה בהצעה לבצע את הרצח תמורת תשלום, ואחד מהם, דקר חוג'ה, נעתר לכך, כאשר התמורה שהובטחה לו היתה בסך של 100,000 דולר.

בתאריך 20.3.2001, במהלך נסיעה משותפת של המנוח, חוג'ה והמשיבה, אחז חוג'ה בצוארו של המנוח וחנק אותו, ולאחר זאת השליכו הקושרים את הגופה במטע כלשהו באזור השרון. המשיבה וחוג'ה נטלו מהמנוח את ארנקו ופריטי רכוש נוספים והסתלקו מהזירה, אך שבו אליה על פי בקשתה של המשיבה, על מנת לוודא את מותו של המנוח, והפעם היכה חוג'ה באגרופו בצווארו של המנוח.

עוד נטען בכתב האישום, כי בעקבות חשיפתה של הפרשה, ניסתה המשיבה, ממקום מעצרה, ליצור קשר עם חוג'ה ואדם נוסף מבני משפחתה, על מנת לשכנעם שלא להפליל אותה.

בגין כל אלה יוחסו למשיבה עבירות של שידול לבצע רצח, קשירת קשר לבצע פשע, סיוע לרצח, הדחה בעדות והדחה בחקירה.

בהחלטה מחודש יולי 2001, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרה של המשיבה עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי בידי המבקשת תשתית שדי בה לבסס הרשעה, וכן לנוכח מסוכנותה של המשיבה כפי שהיא משתקפת מהקשר אותו יזמה.

באשר לראיות מצא בית המשפט המחוזי, כי אלו מתבססות בעיקר על עדותו-הודאתו של דקר חוג'ה, שגם שיחזר את הרצח בנוכחותם של חוקרי המשטרה. על פי גרסתו, המשיבה היתה זו שיזמה, תכננה, וגם מימנה את ביצוע הרצח ואף נטלה בו חלק. בית המשפט הוסיף והצביע על ראיות נוספות התומכות ומשלימות את עדותו של חוג'ה, ולאור כל אלה קבע, ומסקנתו זו מקובלת עלי, כי המשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה בשלב זה של ההליכים מכוח הוראתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

מעיניו של בית המשפט המחוזי לא נעלם גילה המתקדם של המשיבה ומצב בריאותה הלקוי, אך לנוכח הסכנה הגלומה בה כפי שמצאה ביטוי בתכנונו של הרצח וביצועו, מחד, והניסיון להדיח עדים, מאידך, הוא קבע כי תרופתה של המשיבה במעצר בלבד ולא בחלופה אחרת.

2.בחודש מאי 2001, החליט בית המשפט המחוזי לאחד את הדיון בשני כתבי האישום שהוגשו בעניינם של המשיבה וחוג'ה, מתוך כוונה לשוב ולהפרידם לאחר שמיעתם של עדי התביעה המשותפים. לאחר זאת אמור להימשך הדיון בעניינו של חוג'ה בלבד, ורק לאחר שזה יסתיים, יתחדש הדיון בעניינה של המשיבה, שבמהלכו ייקרא חוג'ה לעדות מטעם התביעה.

שמיעתן של ראיות התביעה החלה בסוף חודש אוקטובר 2001, ומאז קוימו 11 ישיבות שהוקדשו לשמיעתם של ששה עדים בלבד. בחודש ינואר 2002 נעתר בית משפט זה לבקשת המדינה, והאריך את מעצרם של המשיבה וחוג'ה, לאחר שחלפו 9 חודשי המעצר הראשונים מאז הגשתו של כתב האישום, והבקשה המונחת בפני היא להארכה נוספת של מעצר זה.

3.רשימת עדי התביעה שנותרו לשמיעה היא ארוכה מאד, וחוששני שהישיבות הנוספת שנקבעו לכך, בחודש זה ובחודש יולי 2002, לא יהיה בהן די על מנת להביא את ההליכים בתיק זה לסיומם. לפיכך, ברור כבר עתה כי גם בהארכת המעצר הנוכחית המתבקשת על ידי המדינה, לא ניתן יהיה לסיים את משפטה של המשיבה, וקרוב לוודאי שכך יהיה המצב גם בשתי ההארכות הבאות של מעצר זה, אם בקשה מסוג זה תוגש לבית המשפט, והוא ייעתר לה. את התוצאה הזו ניתן היה למנוע על ידי קביעתם של מועדים קרובים ורצופים לשמיעתו של תיק זה, שאם לא כן, אנו קרבים אט אט למצב בו הוראתו של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, לא מקוימת כדרך שגרה, ומה שהיה אמור להיות החריג לפי סעיף 62 לחוק, הופך לכלל.

חרף האמור, לא סברתי כי הגיעה השעה להורות על שחרורה של המשיבה, הואיל וחומרתם של האירועים אשר יוחסו לה היא מופלגת, והם לבדם מלמדים עד כמה עלולה משיבה זו להיות מסוכנת אם יינתן לה להלך חופשי. לסכנתה של המשיבה קיים גם הפן האחר, והכוונה לחשש שהיא תנסה להשפיע על עדים, כפי שעשתה על פי הנטען בכתב האישום. מי שכך נוהגת, מלמדת על עצמה כי אין בנמצא חלופה אשר תייתר את מעצרה, ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת כי נכון להורות על הארכתו של מעצר זה.

לנוכח האמור בחוות הדעת הרפואית שהונחה בפני ביחס למצב בריאותה של המשיבה, מתבקשים שלטונות בית המעצר להעניק לה את הטיפול הרפואי שהיא זקוקה לו, ואת זאת יעשו בהנחייתם ובאישורם של גורמי הרפואה המוסמכים בבית המעצר.

4.אני מחליט איפוא להאריך את מעצרה של המשיבה ב90- ימים, שמניינם מיום 19.4.02, או עד למתן פסק-דין בת.פ. 1060/01 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.