בש"פ 309/10 אגם פן נ. מדינת ישראל

בתאריך 4.9.09, בשעת בוקר מוקדמת, נמצא העורר נוהג ברכב בבאר-שבע ועמו שני נוסעים. הוא נהג בכביש חד-סיטרי בניגוד לכיוון התנועה, ושוטרים שהבחינו בו דרשו ממנו לעצור. העורר התעלם מהם, ובעקבות כך החל מרדף אחר הרכב הנמלט. נטען, כי העורר נהג בצורה פרועה תוך שהוא מבצע עבירות תעבורה רבות, וביניהן כניסה לצמתים בהם דלק אור אדום ברמזור

בכיוון נסיעתו. כתוצאה מכך נאלצו נהגים, שלרוע מזלם נקלעו למסלולו לסטות לשוליים ולבלום, כדי למנוע תאונה ולמלט עצמם מפגע. עוד נטען כי העורר סרב לתת דגימה של אויר נשוף, ומכאן הנחת המשיבה כי הוא נהג ברכב בעת שהיה שיכור.

בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית ונהיגה בשכרות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר, כשבמרכזו עומדת הטענה כי נכון היה לשלב את העורר בתהליך גמילה בקהילה, ולצורך כך נתבקש שרות המבחן לבדוק חלופה זו. אולם, על אף שהומלץ לעשות בה שימוש, החליט בית המשפט להורות על החזקת העורר במעצר ממש. נטען, כי ההליכים בהם נקט בית משפט קמא, נטעו בלבו של העורר צפייה כי תועדף החלופה הטיפולית. ברם, לעניין זה - צפיית העורר, נדמה כי אין טוב יותר מאשר להפנות לדבריו של בית המשפט המחוזי מיום 7.10.09, לאמור: "... יובהר כי עצם הזמנת התסקיר, נוכח האמור וריבוי כתבי האישום המייחסים [לעורר] עבירות חמורות, אין כדי ליטוע בלב ה[העורר] ציפייה כי ישוחרר לחלופת מעצר, הדבר ישקל עם קבלת התסקיר". נוכח אותם דברים שצוטטו מתוך החלטתה של הערכאה קמא, שוב אין מנוס מן המסקנה כי לאותה טענה לפיה פיתח העורר צפייה לשילובו בתהליך טיפולי, אין על מה שתסמוך. יתרה מכך, החלטת בית משפט להורות על מעצרו של המשיב חרף האמור בתסקיריו של שרות המבחן, מקורה בחוסר האמון בעורר וביכולתו לקבל על עצמו לקיים צווים של בית המשפט, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שאת העבירות נושא ערר זה הוא ביצע תוך הפרתו של מעצר-בית בו היה נתון.

בנסיבות אלו, ונוכח הסכנה הנשקפת מהעורר שעה שהוא מתהלך חופשי, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטה לעוצרו, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.