בש"פ 3096/99 איל דניאל נ. מדינת ישראל

העורר, אשר הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות אינוס, איומים וכליאת שוא, נעצר עד תום ההליכים. זאת, לאחר שבית-המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות מספיקות למעצר, המבוססות על עדות המתלוננת, אשר מתחזקת על-ידי עדויות על התנהגותה מיד לאחר האינוס.

בערר שבפניי נטען, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה מעלה אפשרות סבירה כי יחסי-המין היו בהסכמה.

עיינתי איפוא בתיק החקירה, ואלה העובדות העולות מחומר החקירה.

העורר הוא כבן 38, בעל עבר נקי, והכיר את המתלוננת בחוף דולפין בתל-אביב במהלך עבודתו כמציל. המתלוננת היא צעירה בת 24, שעלתה לא מכבר מרוסיה, וסיפרה לעורר כי אין לה מקום מגורים קבוע ואף לא עבודה. העורר הציע לה להתגורר בדירתו בתל-אביב, כיוון שהוא עומד לנסוע למשך שבוע לסיני. המתלוננת נענתה להזמנתו, והוא אף סייע לה בהעברת חפציה לדירתו. כעבור שבוע, כאשר חזר העורר מסיני, נפגש עם המתלוננת בדירתו ולאחר שהמתלוננת הכינה לו ארוחה קלה ושוחחה עימו, עזבה היא את הדירה. המתלוננת בילתה את כל הלילה מחוץ לדירה וכאשר שבה בבוקר היום למחרת לבית העורר, מצאה את הדלת נעולה. רק לאחר נקישות רבות על הדלת והפצרות רבות נאות העורר לפתוח את דלת דירתו. משנכנסה המתלוננת לדירה, נהג בה העורר בגסות, תבע ממנה לנקות את הדירה ואף קיים עימה יחסי-מין. המתלוננת, לאחר שאספה את חפציה בשני תיקים, יצאה מן הדירה ונשארה לשבת בוכיה על ספסל ברחבה המחברת בין מקום מגוריו של העורר לסניף בנק הפועלים באותו רחוב. מאבטחת הבנק - ליאת מכלוף - הבחינה במצוקתה, התיישבה לידה על הספסל ואמרה לה, כי היא מבינה שעזבה את ביתה. המתלוננת, תוך התייפחות מרה, סיפרה לה כי נשארה ללא כסף וללא קורת-גג, ואילו את יחסי-המין, שלכאורה נכפו עליה בכוח, הזכירה בתשובה לשאלות מדריכות. וכך נרשם מפי המאבטחת בהודעתה במשטרה:

...אמרתי לה אני מבינה שעזבת את הבית? והיא עוד יותר בכתה...כל הזמן התיפחה במעין התפרצויות חוזרות ונשנות. היא החלה לספר לי, שהיא נשואה ויש לה ילדה קטנה...שהיא עלתה לארץ לפני שנתיים וחצי עם בעלה והילדה הקטנה...הם לא הסתדרו ואז היא חזרה לרוסיה עם הילדה ולפני בערך חצי שנה...היא חזרה לארץ. לבד. ולפני שלושה חודשים היא עזבה את בעלה, מוקדם בבוקר עם שני תיקים. היא גרה כמה זמן אצל חברים ולא היה לה כסף והיא עבדה בעבודות מזדמנות כאלה ואחרי זה היא גרה חודש אצל אשה זקנה חולה, שהשכירה לה מין חדר קטן כמו ארון, מרפסת קטנה בלי חלון רק תריסים אבל זה הספיק לה. ואחרי חודש היא עזבה...כי היה לה קשה עם האשה הזאת. הבנתי, שאין לה כסף ולא עבודה היא אמרה שהיא התקשרה לבעלה לספר לו אבל זה לא ענין אותו. הבנתי ממנה רק שלפני שבוע או שבועיים היא פגשה איזה גבר בערך בן 40, שדיברה איתו וסיפרה לו, שאין לה איפה לגור, ואין לה כסף ואז הוא סיפר לה שהוא נוסע לסיני לשבוע ויש לו דירה ברח' הנגב 5...ואז כשהוא חזר יום שישי היא יצאה למועדון ולא חזרה כל הלילה...כשהיא חזרה בבוקר היא ניסתה לפתוח את הדלת ולא הצליחה ואז היא דפקה וצעקה וקראה לו. ולבסוף הוא פתח לה את הדלת. והיא אמרה שהשתנה לו משהו בעיניים והוא צעק עליה, זונה וכל מיני דברים. ואז אמרה משהו בכוח ואני שאלתי מה הוא עשה? והיא אמרה דברים, שגברים עושים! ואז אני שאלתי אותה עשיתם סקס? והיא אמרה כן בכוח! פה הבנתי שזה אונס כאילו. אני חושבת שגם אמרתי לה שזה אונס ואסור לו לעשות את זה, ואם היא רוצה שאני יתקשר למשטרה. והיא אמרה לא. כי הם, המשטרה, יגידו שאני זונה...

המתלוננת שוכנעה להגיש תלונה למשטרה. היא חזרה בחקירתה על גירסת האינוס, בגידרה סיפרה, כי העורר כפה את עצמו עליה באלימות, ואף הוסיפה כי העורר לא איפשר לה לצאת מן הדירה לאחר מעשה האינוס, והתרצה ומסר לה את מפתחות הדירה רק לאחר תחנונים ובכי. בבדיקה שנערכה בה בבית-חולים נמצאו כתמי זרע על בגדיה, אך לא נמצאו על גופה סימני אלימות. העורר מצידו סיפר בחקירתו, כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת (אך הכחיש חדירה), אולם טען כי המתלוננת הסכימה לכך. עוד סיפר העורר, כי מייד לאחר קיום יחסי-המין עם המתלוננת הורה לה לעזוב את דירתו וכי המתלוננת הופתעה מדרישתו ואף פרצה בבכי.

דברי המתלוננת למאבטחת, שתלתה את מצוקת המתלוננת בהיעדר קורת-גג וכסף, וכן העובדה שרק בהמשך דבריה סיפרה המתלוננת על יחסי-המין, ואף זאת, כאמור, בסיוע שאלות מדריכות - מחלישים את עוצמת עדותה בעניין זה. דברים אלה, שכאמור נאמרו סמוך מאוד לקיום יחסי-המין, אף מצביעים על האפשרות כי המתלוננת קושרת את קיום יחסי-המין עימה בשימוש באלימות, בשל העלבון שבסילוקה מן הדירה, למרות הסכמתה לקיום יחסי-המין. היעדר סימני אלימות על גופה אף תומך באפשרות זאת.

ההסבר האפשרי לעדויות האובייקטיביות בדבר מצוקתה מותיר את דברי המתלוננת כעדות יחידה. אכן, על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], עדות כזו מספקת להרשעה. עם זאת, מחוייב בית-המשפט במקרה כזה "לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". ואילו בענייננו, כאמור מצוי חומר ראיות המחליש את עדות המתלוננת. בנסיבות אלה, אין אני סבורה, כי דברי המתלוננת מהווים הוכחה לכאורית בעוצמה המספקת למעצר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה.

ניתן בזאת צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון להפקידו במשטרה.