בש"פ 31/13 צאוסקין איגור נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז שניתנו בגדר בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בגין כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס בהעדר הסכמה ובמצב המונע התנגדות, לפי סעיפים 345(א)(1)+(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על-פי כתב האישום, העורר ניצל את מצב השכרות בו היתה שרויה המתלוננת וקיים איתה מגע מיני מלא עד שהגיע לסיפוקו. העורר פגש במתלוננת, כשהיא תחת השפעת משקאות משכרים, במהלך בילוי במועדון. בשל מצבה היא לא היתה יכולה להגיע לביתה בכוחות עצמה. העורר "התנדב" ללוותה לביתה, על אף שלא היתה ביניהם היכרות ממשית קודמת. בדירת המתלוננת בוצע המעשה המיני על אף מצבה של המתלוננת שהיתה חסרת יכולת להתנגד למעשה ועל אף ניסיונותיה להניעו מביצוע המעשה.

2.

בגדר הבקשה למעצר עד תום ההליכים (מ"ת 4269-10-12) ניתנה ביום 15.11.2012 החלטה שדחתה את טענת העורר לפיה קיימת חולשה בעוצמתן של הראיות לכאורה וחל כרסום במשקלן. בית משפט קמא (כב' השופט צ' דותן ) בחן בקפידה ובפירוט את חומר הראיות ושקל את כל טענות העורר בנדון. מסקנתו היתה שבידי המאשימה חומר ראיות שיש בו כדי להוכיח, לכאורה, את המיוחס לעורר.

עם זאת הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר.

3.

בתסקיר מיום 25.11.2012 תואר הרקע האישי והמשפחתי של העורר, כבן 26 שעלה לישראל עם אימו מבלורוסיה בהיותו כבן 4. העורר למד במסגרת החינוך המיוחד ונשר מהלימודים לאחר 8 שנות לימוד. הוא שוחרר מצה"ל לאחר זמן קצר בשל אי התאמה. שירות המבחן הביא בחשבון את קשיי התפקוד של העורר במסגרות פורמאליות, את עברו הפלילי (כפי שיפורט בהמשך), את העובדה שהרחיק עצמו מהאישומים ושלל בעיות בתחום המיני, וקבע כי גורמים אלה מעלים את רמת הסיכון הנשקף ממנו. יודגש, כי שירות המבחן לא הגדיר את רמת הסיכון בה מדובר.

בנוסף שלל שירות המבחן את חלופת המעצר שהוצעה, בבית בת זוגו של העורר, עימה התגורר עובר למעצר, כיוון שבמקום מתגוררת בתה הקטינה של בת הזוג. עוד ציין שירות המבחן, שקיימת אי בהירות לגבי נושא צריכת האלכוהול על-ידי העורר (בין אם קיימת בעיית אלכוהול ובין אם העורר ביקש לזכות ברווח משני עת ציין כי הוא זקוק לטיפול בענין זה ומסר מידע מגמתי) וגם נתון זה הוא גורם מגביר סיכון. נוכח המכלול לא המליץ שירות המבחן על שחרור לחלופת מעצר.

4.

בהחלטה מיום 2.12.2012 אימץ בית המשפט (כב' השופט צ' דותן ) את עמדת שירות המבחן, תוך שסבר שהטעם העיקרי שביסוד עמדה זו הוא אי התאמת החלופה נוכח הימצאות קטינה במקום. בשולי ההחלטה ציין בית המשפט המחוזי, כי היה ותימצא חלופה אחרת ניתן יהיה להגיש בקשה חדשה.

5.

לאחר כל זאת פנה העורר לבית המשפט בבקשה לשחררו לחלופה של מעצר בית בבית אימו, בפיקוח אותם המפקחים שנמצאו ראויים על-ידי שירות המבחן. בכך ביקש העורר להתגבר על הטעם שבגינו נפסלה החלופה הקודמת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת הבכירה נ' אהד ) דחה, ביום 11.12.2012, את הבקשה האמורה מהטעם שהמיקום לא נבחן על-ידי קצין המבחן ומכל מקום דין העורר להיעצר עד לתום ההליכים.

6.

העורר טוען הן כלפי החלטת השופט צ' דותן מיום 15.11.2012, אשר מצאה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה שעוצמתן לא נחלשה, הן כלפי החלטת השופטת נ' אהד מיום 11.12.2012. בא-כוח העורר פירט בערר ובדיון על-פה שורה של נתונים שלטעמו מחלישים את עמדת המאשימה לפיה המתלוננת היתה חסרת יכולת להתנגד ולא הסכימה למעשה. מדובר, בין היתר, באמירות של המתלוננת שנמסרו לגורמים שונים המצביעות, על-פי הטענה, על כך שהבינה את המתרחש, זכרה את האירועים, התאוששה לעומת מצבה במועדון, הכירה את העורר, ועוד. לכל הטענות ניתן מענה מלא וראוי בהחלטת השופט

צ' דותן מיום 15.11.2012. העיקר הוא, שאין בכוחן של הנתונים האמורים, גם לא במשקלם המצטבר, לכרסם במשקל הראיות לחובת העורר. עולה מחומר הראיות שגם אם המתלוננת לא היתה ממש חסרת הכרה או קרובה למצב זה, הרי שלא היתה לה יכולת של ממש למנוע את מעשיו של העורר. מסקנה זו נובעת מראיות ברורות לגבי מצב המתלוננת עת עזבה את המועדון, כשאינה מסוגלת לעמוד על רגליה, וממצבה סמוך לאחר המעשה המיני. בהקשר זה יצוין, כי לאחר המעשה, כאשר הגיעו בני משפחה וחברים לדירת המתלוננת, לא עלה בידם להעירה במשך פרק זמן ממושך. כאמור, קיימות ראיות על כך שכאשר הוסעה המתלוננת מהמועדון בסביבות השעה 02:00 היא היתה נתונה במצב קשה ביותר. בשעה 03:30 התקשרה המתלוננת לסבתה, לאחר שהעורר עזב את דירתה, ולאחר מכן לא ניתן היה להעירה. כלומר, עניין לנו בפרק זמן קצר שלפניו ולאחריו היתה המתלוננת במצב שבו לא עמד לה כוחה להדוף את העורר, כך שניתן להסיק שגם בעת המעשה זה היה מצבה, אף אם אין מדובר באבדן מוחלט של מצב התודעה. אין מקום, אפוא, להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר קיומן של ראיות לכאורה "בעוצמה" מספקת.

7.

אשר לאפשרות שחרור העורר: לאחר עיון, מסקנתי היא שנוכח מכלול הנסיבות אין מקום לשחרור העורר, בוודאי שלא לחלופה שהציע. ביסוד מסקנה זו עומד, בראש ובראשונה, המעשה המיוחס לעורר, מעשה מתוכנן המהווה ניצול ציני ואלים של מצב המתלוננת, בהיותה חסרת ישע.

מדובר במעשה אלים שנעשה תוך רמיסת כבודה של המתלוננת שמצביע על העדר כל עכבות וכבוד מינימאלי לזולת. המעשה, כשלעצמו, מקשה מאד ליתן בעורר אמון כלשהו. הוסף לכך את העובדה שאין זו הסתבכותו הראשונה של העורר עם החוק. אכן, לעורר אין עבר בתחום עבירות המין, אך לחובתו ארבע הרשעות קודמות בגין איומים, נהיגה ללא רישיון, שימוש ברכב ללא רשות והיעדרות מהשירות. זאת ועוד, מסתבר שהמעשה נעשה לאחר שהעורר הורשע בעבירה של הכשלת שוטר ובעבירות לפי פקודת התעבורה (ת"פ 2997/08 בבית משפט השלום ברמלה) ובעוד משפטו נדחה לקבלת חוות דעת ממונה על עבודות שירות. יצוין, כי בית משפט השלום ראה לנכון ליתן לעורר, פעם אחר פעם, הזדמנויות ודחה את הטיעון לעונש שוב ושוב. על אף התנהלותו הבלתי ראויה של העורר, כמשתקף מפרוטוקול הדיונים בבית משפט השלום, ניתנו לו הזדמנויות להוכיח כי ראוי להקל בעונשו, ותוך כדי כך בוצעה העבירה דנא. אין דרך לתת אמון במי שנוהג כך. בנוסף, תלוי ועומד נגד העורר כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בגין תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, תקיפה "סתם" ואיומים, עבירות שבוצעו, לכאורה, כלפי בת זוגו הקודמת. הוסף לכל האמור את המפורט בתסקיר המעצר. עיון מדוקדק בתסקיר מצביע על כך ששירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר לא רק בשל החיסרון שבחלופה שהציע תחילה, אלא גם נוכח ניתוח מאפייני אישיותו. גם אם נפלה טעות בתסקיר, כשצוין בו כגורם מגביר סיכון שהעורר הורשע בעבר בעבירת אלימות, קיימים בתסקיר נתונים נוספים המצביעים על קיומו של סיכון "מוגבר", כגון האמור שם ביחס לבעיית האלכוהול.

זאת ועוד – החלופה בבית אימו של העורר בעייתית על פניה נוכח העובדה שהעורר בחר בעבר שלא להתגורר עם האם כיוון שהשניים "לא הסתדרו". חלופה זו גם סמוכה למקום מגורי המתלוננת.

8.

בהתחשב במעשה ובעושה, דין הערר להידחות. כאמור, קשה עד מאד ליתן בעורר אמון, שקיומו הוא תנאי לשחרור חלופת מעצר. המעשה המיוחס לו, בצירוף כל יתר הנתונים המפורטים לעיל, מצביעים על כך שמדובר באדם פורץ גבולות, חסר כבוד בסיסי לזולת ולחוק. גם אם אין לשלול לחלוטין את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר, נדרשת חלופה הדוקה עד מאד, בריחוק מאזור המגורים של העורר ושל המתלוננת ובפיקוח מפקחים שהעורר יסור למרותם על אף קווי אישיותו המתגלים ממכלול הנתונים.

הערר נדחה.