בש"פ 3102/00 איגור בבחנוב נ. מדינת ישראל

1.ביום 1.3.2000 נדקר המתלונן דוד חוטובילי בידי חברו של העורר, אחד יצחק מוגירוב, ונפצע קשה. קודם לכן נתגלע ויכוח בין הדוקר לבין המתלונן, שבמהלכו הוכה המתלונן והחל לברוח. על-פי הכתוב בכתב האישום, לאחר שהמתלונן ברח מפני הנאשם האחר, החלו השניים, הדוקר והעורר, לדלוק אחריו, הדוקר הדביק את המתלונן, תפס בו, סובב את פניו אליו ודקר אותו בבטנו או בצווארו באמצעות הסכין מתוך כוונה לגרום למותו. בשלב זה הצליח המתלונן להשתחרר מאחיזתו, החל להימלט עד שנפל והתמוטט. מייד לאחר מכן העביר הדוקר את הסכין המגואלת בדם לידי העורר וזה לקח אותה והשליכה לעבר מצבור פחי אשפה. כתב האישום מייחס לדוקר עבירה של נסיון לרצח ולעורר עבירה של סיוע לנסיון לרצח.

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו, עד תום משפטו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לאחר שקבע כי קמה בעניינו של העורר עילת מעצר וכי אין מקום לבחור בחלופה אחרת למעצר, בשל חומרת העבירה ולאור הרשעותיו הקודמות של העורר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

2.העורר אינו חולק על כך כי קיימות ראיות לכאורה באשר למעורבותו בפרשה, בכל הקשור לסיוע לאחר מעשה לעבירה. הוא סבור, עם זאת, כי אין ראיות די המצביעות על סיוע לעצם הנסיון לרצח. מרבית עדי התביעה, כך הוא מציין, מעידים על כך כי קיבל לידו, מידי הדוקר, את הסכין, לאחר מעשי הדקירה, והשליך אותה. העדות האחת הקושרת את העורר למעשה העבירה, עוד בשלבים הראשונים, אין בה די, לדעתו, משום שעדת הראייה שהעידה על צבע הבגדים של המעורבים במעשה אינה מבחינה, בשל ליקוי בראיה, בין חום לירוק, ובשל שנתקשתה, במסדר הזיהוי שהשתתפה בו, להצביע על המעורבים בביצוע העבירה. אלא שעדותה של עדת הראיה אינה מתמצת רק בתיאור צבע הבגדים, של המעורבים בהתרחשות נשוא האישום. על-פי עדותה היא ראתה שלושה אנשים רצים יחד. בשלב מסוים דקר האחד את האחר, כשעימו יחד האדם השלישי. היא הבחינה בדוקר כשהוא מוסר לאדם השלישי, כלשונה, את הסכין. היא אף מתארת את האדם השלישי כבעל "זקן קטן ופנים מאורכות". תיאור זה מתאים לעורר. העורר עצמו אישר את מעורבותו, לאחר מעשה, כשנטל את הסכין מידי הדוקר והשליכה. משמצטרפת לעדות זו העדות האמורה, כי הוא היה "האדם השלישי", לאמור - נטל חלק במרדף שלפני הדקירה, קמה, לכאורה, ראיה המצביעה על כך שנטל חלק בהתרחשות שקדמה לדקירה עצמה.

המתלונן עצמו נמנע מלשתף פעולה עם המשטרה, אולם בשאלות, שהופנו אליו במהלך חקירתו, לא הכחיש כי נרדף אחרי שניים, ולא על-ידי אחד. לשאלה: "אז אולי תסביר לי מדוע שני אנשים רודפים אחריך באמצע היום ודוקרים אותך?" הוא בוחר שלא להעיד ומשיב: "עובדה שדקרו אותי".

3.העבירה המיוחסת לעורר היא עבירה חמורה. יש בראיות כדי להצביע עליו כמי שנטל חלק פעיל, לכאורה, במרדף אחרי המתלונן שבסופו נדקר המתלונן ונפצע פצעים קשים. אין מחלוקת כאמור כי קיימות ראיות המצביעות לכאורה גם על מתן סיוע, לאחר מעשה, לדוקר. די בנסיבות אלה כדי להקים חזקה בדבר מסוכנותו של העורר. חזקה זו לא נסתרה והיא אך מתחזקת לאור עברו הפלילי.

העורר הורשע בעבר בעבירות של אחזקת מקום לשם זנות, בעבירות של אחזקת סם מסוכן ובעבירות נגד רכוש. לאחרונה נידון לעונש של מאסר לריצוי בפועל ועונש של מאסר מותנה בגין ביצוע עבירות של אחזקת סם מסוכן, גניבה והתפרצות. גם בכך לא היה כדי להרתיע אותו מלהמשיך ולבצע עבירה נוספת.

בנסיבות אלה לא מצאתי עילה לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.