בש"פ 3119/99 עזרא לניאדו נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבו נטען כי הלה תקף ואנס את גרושתו. העורר נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אך בהמשך, בתאריך 2.9.98, שוחרר בתנאים מגבילים, שכללו, בין היתר, מעצר בית באילת תחת פיקוחו של אביו.

העורר עמד בתנאים מגבילים אלו, ועם התקדמות משפטו וסיום פרשת התביעה אף הקל בית-המשפט המחוזי את תנאי שחרורו וניתנה לו האפשרות לצאת לעבודה בחלק משעות היום, תוך הטלת חובת התייצבות פעמיים ביום בתחנת המשטרה.

ברם, לאחר שלא התייצב כנדרש בתחנת המשטרה ואף נתפס מספר פעמים בשעות הלילה מחוץ לביתו, הורה בית-המשפט המחוזי בתאריך 22.2.99 כי העורר ייעצר מחדש עד תום ההליכים. ערר על החלטה זו, שהגיש העורר לבית-משפט זה, נדחה.

משפטו של העורר, אשר בתחילה התנהל בצורה ראויה בבית-המשפט המחוזי, נדחה עקב מחלתו של אחד משופטי ההרכב שדן בעניינו. הישיבה הבאה במשפטו של העורר נקבעה רק לתאריך 6.6.99 ובהתחשב בפגרת בית-המשפט, צפוי כי המשפט יימשך מספר חודשים נוספים.

בתאריך 22.4.99 הגיש איפוא העורר לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, שבגידרה ביקש כי בית-המשפט יורה להמיר את מעצרו בחלופת מעצר וזאת לאור שינוי קצב התנהלות משפטו, ומשום שנתבדתה ההנחה שעמדה בבסיס ההחלטה לעוצרו מחדש, לפיה משפטו של העורר יסתיים בתוך זמן קצר.

בקשתו של העורר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי (השופט דוד בר-אופיר) בנימוק שהעורר לא הצביע על שינוי נסיבות המצדיק את שחרורו בתנאים מגבילים. עוד נאמר בהחלטה כי עברו המכביד של העורר והעובדה שהפר את תנאי השחרור בעבר, מחייבים להותירו במעצר.

מכאן הערר שבפניי, שבו חזר העורר על הטענות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי.

דין הערר להתקבל.

בנסיבות מקרה זה, ולאור העובדה כי מועד סיום משפטו של העורר אינו קרוב, מחייב האיזון הראוי בין זכותו של העורר לחירותו לבין השמירה על שלום הציבור להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים.

אכן, מהות העבירה שבה הואשם העורר יוצרת לגביו חזקת מסוכנות. אלא שחזקת מסוכנות זו ניתנת להסרה באמצעות קביעת תנאי שחרור מגבילים, כפי שאומנם עולה מהחלטת בית-המשפט המחוזי מתאריך 2.9.98, שבה הוחלט כאמור לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת ועוד, התנהגותו של העורר בתקופה של למעלה מחמישה חודשים שבה היה נתון במעצר בית, הוכיחה כי אין חשש למסוכנות מצידו, וכי אין חשש שיימלט מאימת הדין.

אמנם כן, העורר הפר את האמון שניתן בו במסגרת ההחלטה הקודמת לשחררו. מסיבה זו הוחזר אל בין כתלי בית-המעצר למשך כשלושה חודשים. אולם ניסיון העבר מלמד, כאמור, כי בעת שהעורר נתון לפיקוח מצד אביו לא נעשו ניסיונות מצידו להפר את תנאי שחרורו.

אשר-על-כן אני מורה על שחרורו של העורר בתנאי השחרור המקוריים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 2.9.98 בב"ש 81202/98, לרבות מעצר בית בפיקוח אבי העורר. עד למילוי תנאים אלו, יישאר העורר במעצר.