בש"פ 3147/09 אברהם בועזיז נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים בגין עבירה של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של ניסיון לגניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

כתב האישום מקיף שני אישומים. הראשון נוגע ליום 6.2.2009 בו, על פי הנטען, פרץ העורר לחנות באמצעות שבירת חלון הראווה וגנב ממנה סיגריות ובקבוקי אלכוהול. השני נוגע ליום 23.1.2009 ולפיו נכנס העורר לבית מלון וניסה לגנוב טלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר. באותן נסיבות אף איים העורר על עובד בית המלון באמצעות סכין שעה שזה ניסה לעכבו עד להגעת המשטרה.

יצוין כי לעורר עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש וסמים, על רקע התמכרותו ארוכת השנים לסם מסוכן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

חרף עברו הפלילי האמור של העורר והתמכרותו לסם, בחר בית משפט השלום להפנותו לשירות המבחן כדי שיוכן תסקיר מעצר בעניינו.

ביום 8.3.2009 הוגש תסקיר שירות המבחן, ממנו עלה כי העורר ביצע בעבר מספר ניסיונות להשתקם מהתמכרותו אך הדבר לא צלח, לרבות הפניה באחד ממעצריו הקודמים לקהילה טיפולית אותה עזב לאחר יום אחד בלבד. חרף זאת, ציין שירות המבחן כי נראה כי העורר מבקש לשקם את חייו, על רקע קשר זוגי בו הוא מצוי. לפיכך, וחרף החשש כי העורר יתקשה להתמיד בטיפול, המליץ שירות המבחן ליתן לו הזדמנות נוספת ולשחררו לחלופת מעצר באישפוזית "התקווה" באשקלון כאשר שם תיבחן אף התאמתו למסגרת של קהילה טיפולית סגורה.

בהתחשב בתסקיר זה, הורה בית משפט השלום ביום 18.3.2009 (כבוד השופט כ' מוסק ) כי העורר ישוחרר לחלופת המעצר האמורה.

על החלטה זו עררה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 8402/09). ביום 19.3.2009, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן ), בגדרה קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, בהתחשב בעברו של העורר והתמכרותו ארוכת השנים לסמים קשים ולאור הגישה כי ככלל יחלו הליכי גמילה ושיקום לאחר הכרעת הדין בשלב הטיעונים לעונש למעט בנסיבות מיוחדות. עוד ציין בית המשפט כי נגד העורר עומד עונש מאסר על תנאי בר הפעלה ומכאן שככל שיורשע סיכוייו להיאסר גבוהים.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר מבקש כי תושב על כנה החלטת בית משפט השלום, אשר לטעמו ערכה את האיזון הראוי בין הסיכון שנשקף מן העורר ובין האינטרס בשיקומו. לשיטתו, חלופת המעצר המוצעת הינה כזו אשר בה נתון יהיה העורר בפיקוח הדוק כך שאין חשש ממשי כי ישוב על מעשיו, ובנוסף יקבל טיפול פרטני אשר יעניק לו סיכוי לשיקום, זאת לעומת הטיפול במאסר אשר אינו פרטני וסיכוייו נמוכים. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי הכלל הינו כי שיקום יישקל רק בשלב הטיעונים לעונש וכי שגה גם כשנתן משקל למאסר על תנאי התלוי נגד העורר מאחר והליכי המעצר אינם "מקדמה" לעונש.

מנגד, טענה באת כוח המשיבה כי ככלל אין מקום לאפשר הליכי גמילה בשלב המעצר אלא בנסיבות מיוחדות כאשר יש אינדיקציות ממשיות לשינוי דפוס ההתנהגות או ניסיון להיגמל עוד בטרם המעצר. נסיבות אלו אינן קיימות בעניינו של העורר ונהפוך הוא ניסיונות הגמילה שערך, לרבות קהילה טיפולית כשלו כולם, ואף בתסקיר שירות המבחן מובע החשש כי לא יוכל להתמיד אף פעם זו. לפיכך, אין לטענתה ליתן אמון בעורר ולא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום לקבל את הערר.

בחינת עברו של העורר שלפנינו מעלה דפוס ארוך שנים של התמכרות קשה לסם מסוכן אשר הובילה אותו לביצוע עבירות פליליות שנועדו לממן התמכרות זו. למרבה הצער, ניסיונות חוזרים ונשנים שערך העורר במשך השנים להיגמל מן הסם לא עלו יפה והלה חזר שוב ושוב לדרכו זו. יתרה מכך, אף טרם מעצרו האחרון לא נראה כי ביצע ניסיון ממשי להיגמל מנגע הסמים ורצונו זה הובע לראשונה רק לאחר מעצרו. בנסיבות אלו, מסכים אני עם החלטת בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימים התנאים בהם יש לשקול, חרף עברו של העורר, את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר שיקומית עוד בשלב המעצר.

ככל שרצונו של העורר בשיקום הינו כנה, ויש לקוות כי כך הוא, תינתן לו ההזדמנות להחל בהליך השיקומי בזמן שהותו במאסר, במידה ויורשע, ויש לקוות כי פעם זו יעלה הדבר בידיו.

אשר על כן, הערר נדחה.