בש"פ 3151/99 שי לוי נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להאריך מועד להגשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7021/98).

המבקש טוען כי בשל מצבו הכלכלי הדחוק, לא היה בידו לשכור שירותי עורך-דין שיטפל עבורו בבקשת הרשות לערער.

עוד טוען המבקש כי בשל פטירת אחיו הבכור והסידורים שנלוו לאירוע מצער זה, לא היה ביד המבקש לשגר את בקשת רשות הערעור עד ליום 25.4.99. ביום 25.4.99 שיגר המבקש, לטענתו, את בקשת הרשות לערער, אך "התבלבל" ושיגר את הבקשה בדואר רשום במקום בדואר אקספרס. בקשת הרשות הגיע איפוא לבית המשפט רק ביום 27.4.99.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויה של בקשת רשות הערעור קלושים ובנסיבות אלה, אין היא מסכימה לנקיטת הליך שאינו בזכות.

דינה של בקשה זו להידחות.

ראשית, הטענה כי לא היה באפשרות המבקש לשכור שירותי עורך-דין בשל מצב כלכלי קשה, אינו טעם טוב להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. מה עוד, שבפועל, כפי שמגלה עיון בבקשת הרשות לערער, ניסח המבקש את בקשתו ללא היזקקות לשירותי עורך-דין. על-כן, לא ברור הקשר בין טענה זו לבין הסיבה לעיכוב בהגשת בקשת רשות לערער.

שנית, לבקשת המערער להאריך את המועד להגשת רשות לערער לא צורף תצהיר, כנדרש. בהעדר תצהיר, אין לייחס כל משקל לטיעוניו העובדתיים של המבקש, גם לו היה בהם ממש לגופם. די אך בזאת על מנת לדחות את הבקשה.

שלישית, עם כל הצער לאירוע המצער שפקד את המבקש, הרי שכפי שהמבקש ציין בבקשתו, הדבר אירע בתחילת חודש אפריל. לא ברור מדוע לא מצא המבקש עת לנסח את בקשתו אלא עד ליום האחרון להגשת בקשת הרשות לערער, או למצער מדוע לא פנה בבקשה לדחיית המועד בתוך המועד להגשת הבקשה. הטענה כי היו "הלוויה, ארגון השבעה, טיפול במשפחה" נטענה סתם וללא פרוט ועל-כן יש לדחותה. "התבלבלותו" של המבקש אף היא איננה טעם מספיק הארכת המועד.

רביעית, וכפי שציינה המשיבה בתשובתה לבקשת המבקש, סיכויה של בקשת הרשות לערער נראית על פניה כקלושה. כעולה מבקשת הרשות לערער שהגיש המבקש, טרונייתו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה על גובה הקנס. לעניין זה יש לציין כי בבית המשפט המחוזי נדחה ערעור המבקש אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה, תוך שבית המשפט מציין כי "חסד עשה בית המשפט משלא הטיל על המערער (המבקש דכאן- מ'א') עונש של מאסר לריצוי בפועל..".

זאת ועוד, הלכה היא כי ככלל, כאשר נשוא בקשת רשות הערעור הוא חומרת העונש, אין מקום ליתן רשות לערער, אלא במקרים חריגים ומיוחדים (ראו, למשל, רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 97 (1) 42). במקרה דנן, אין לכאורה כל נסיבות שיצדיקו מתן רשות כאמור.

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל מורה אני על דחיית הבקשה.