בש"פ 3152/97 אשרף שבלי נ. מדינת ישראל

העורר ושני אחרים הואשמו בפני בית המשפט המחוזי בעבירה של שוד מזויין בחבורה. הם נעצרו ביום 24.2.97. בית המשפט המחוזי החליט לעצור אותם עד תום ההליכים. הם הגישו ערר לבית משפט זה (בש"פ 1761/97). כבוד השופט גולדברג החליט (ביום 26.3.97) לדחות את הערר.

לאחר שלושה שבועות, ביום 14.4.97, הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בית המשפט המחוזי (הנשיא אברמוביץ) הביע תרעומת על עצם הגשת הבקשה. הוא ציין כי עם חלוף הזמן ניתן לשקול אם יש מקום לשנות צו מעצר, אך כאן לא עבר אלא זמן קצר מאז ניתן הצו, בלי שחל שינוי מהותי בנסיבות. לפיכך החליט בית המשפט לדחות הבקשה. זהו ערעור על החלטה זאת.

אכן, השאלה בשלב זה איננה אם מלכתחילה ראוי היה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ההחלטה לעצור אותו, ולא להסתפק בחלופת מעצר, אושרה על ידי בית משפט זה. לפיכך השאלה שבפני היא אם חל שינוי בנסיבות או יש טעם אחר המצדיק שינוי ההחלטה.

בא-כוח העורר לא הצביע על טעם כזה, אלא חלוף הזמן מאז נעצר העורר. העורר עצור כבר זה יותר משלושה חודשים, ולדברי בא-כוחו אין לדעת מתי יסתיים משפטו.

אולם, שלא כדברים האלה, משפטו של העורר צפוי להסתיים בקרוב. אחד משלושת הנאשמים באותו שוד, בשם מאהר, הודה באשמה, מסר הודעה המסבכת גם את העורר בביצוע העבירה, ומשפטו נקבע לשמיעה ביום 7.7.97. משפטו של העורר עצמו נקבע לשלושה מועדים: 22.6.97, 29.6.97 ו3.7.97. הדעת נותנת שמשפטו של העורר יכול להסתיים בשלוש ישיבות אלה, כלומר בעוד כחודש ימים.

אלא מאי? שהמשפט של מאהר, שלאחר סיום משפטו אמור לשמש עד במשפטו של העורר, נקבע ליום 7.7.97. אם כך, ברור כי משפטו של העורר לא יוכל להסתיים במועדים שנקבעו. לכן נראה לי כי יש מקום שבית המשפט המחוזי יעשה מאמץ להקדים את משפטו של מאהר, כדי שניתן יהיה להעידו במשפטו של העורר במועדים שנקבעו, ואולי אף לסיים את המשפט במועדים אלה.

מכל מקום, במהלך הדברים הרגיל צפוי שמשפטו של העורר יסתיים במועד שאינו רחוק. במצב זה, התמשכות המשפט אינה טעם לשחרור העורר מן המעצר, ומכל מקום אינה טעם לשינוי ההחלטה שהתקבלה על ידי כבוד השופט גולדברג לפני חודשיים לערך.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.