בש"פ 3153/01 מדינת ישראל נ. יגאל זוהר

(מתוקנת)

1.בחודש מאי 2000, ועל רקע ויכוח בין נהגה של מכונית בה נסע המשיב לבין רוכב קטנוע, החלו נוסעי הרכב במרדף אחר המתלונן, ותוך כדי כך הם פגעו בקטנוע ולא הירפו מרוכבו עד ששבו ופגעו בו. כתוצאה מכך נפל המתלונן מרכבו, ונגרמו לו חבלות וכוויות. המשיב וחברו הסתלקו מהמקום מבלי להגיש עזרה לקורבנם.

2.כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בחודש מאי 2000, בצירוף בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. הדיון בבקשת המעצר לא נערך, הואיל ולא היתה ברורה כשירותו של המשיב לעמוד לדין, והתיק נקבע להוכחות ליום 20.11.00, בעקבות כפירתו של המערער בעובדות אשר יוחסו לו.

שאלת כשירותו של המשיב החלה להתברר בחודש נובמבר 2000, אך הדיון לא הסתים ונדחה למועד אחר באותו חודש, אך בית המשפט ביטל אותו וקבע במקומו מועדים אחרים בחודש ינואר. אלא שגם בשלב זה התנהל הדיון בעצלתיים, נמשך עד לחודש אפריל 2001, כאשר ניתנה לצדדים אפשרות לסכם בכתב.

מהאמור עד כה ברור, כי ההליכים בענינו של המשיב לא רק שלא הסתיימו במהלך תשעת החודשים מאז הגשת כתב האישום, כהוראתו של סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996- , אלא שהמבקשת גם עתרה לבית משפט זה, בחודש פברואר השנה, להאריך את המעצר ב90- ימים נוספים. כבוד השופטת ד' בייניש בפניה התקיים הדיון, נעתרה לבקשה באופן חלקי, והאריכה את המעצר ב60- ימים תוך שהיא מסיימת את החלטתה באומרה:

"למותר להדגיש כי על בית המשפט לעשות כל מאמץ לשמיעת ההוכחות בשלושת המועדים שנקבעו בחודש הקרוב וליתן את פסק דינו בתוך תקופת המעצר".

לא זו בלבד שהוראתה של כבוד השופטת ביניש לא קוימה, אלא שכאמור אין כל סיכוי שההליכים בעניין המשיב יסתיימו לפני תאריך 1.7.01, הואיל ובית המשפט המחוזי קבע למועד זה את שימוע הכרעת הדין.

כאמור המדינה עותרת להמשך מעצרו של המשיב, ולכך לא אוכל לתת את ידי. כפי שהתבטאתי לא אחת לאחרונה, ההוראה המובילה בתחום זה היא הוראתו של סעיף 61 לחוק המעצרים, אשר ראתה צורך להדגיש כי ככלל, יש להביא לידי גמר הליכים פליליים המתנהלים נגד נאשם המצוי במעצר, תוך 9 חודשים. סעיף 62 לחוק הוא איפוא החריג לכלל, ואסור לעשות בו שימוש, אלא במקום שמערכת אכיפת החוק ובכלל זה בתי המשפט עשו את כל אשר לאל ידם כדי למלא אחר מצוות המחוקק ולסיים את המשפט תוך 9 חודשים. זה אינו המצב בתיק הנוכחי, והגיעה העת להעדיף את זכותו של המשיב להלך חופשי, על השיקולים האחרים המובילים בית משפט להחלטה לעצור אדם. לא נעלמה מעיני העובדה כי מדובר במשיב בעל אישיות בעייתית והלוקה בנפשו, אך נדמה שגם לכך ניתן למצוא פתרון על ידי הוראה משולבת שתחייב אותו להימצא במעצר בית מוחלט בפיקוח אמו, ומנגד לכפות עליו להמשיך ולקבל טיפול רפואי, כאחד מתנאי השחרור בערובה.

לסיכום, מעצרו של המשיב מוארך בזה ב90- ימים או עד למתן פסק-הדין בת.פ. 40157/00 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם. אולם המשיב יוכל להשתחרר ממעצרו אם ימלא אחר תנאים אלה:

א.יימצא במעצר בית מלא בבית הוריו, ובהשגחתה ופיקוחה של אמו זוהר ננה בכל שעות היממה. להבטחת האמור בסעיף זה, יחתמו המשיב ואמו על ערבות עצמית בסך של 10,000 ש"ח כל אחת, והאם תתחייב לדווח מיד לבית המשפט או למשטרת ישראל על כל הפרה של תנאי הערובה על ידי בנה.

ב.יוצא צו לעיכוב יציאתו של המשיב מהארץ.

ג.כחלק מתנאי השחרור בערובה, אני מחייב את המשיב להימצא במעקב וטיפול פסיכיאטרי במסגרת מרפאה שליד בית החולים "אברבנאל", ולמלא אחר הנחיות הרופאים בקפידה.

לצורך קיום המעקב הרפואי, יהיה רשאי המשיב לצאת מפעם לפעם מביתו, ולביקור במרפאה בלבד.