בש"פ 3163/12 עלי חריקה נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.3.2012 (מ"ת 15145-03-12, כב' השופט ר' שפירא ), לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 15139-03-12. הערר מתמקד בשאלה האם טעה בית המשפט כאשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, מבלי להזמין תסקיר אשר יבחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי הסנגור.

2.

ביום 9.3.2012 הוגש כנגד העורר כתב אישום, אשר מייחס לו עבירות של הצתה ואיומים. יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. במהלך הדיון בבקשה הסכימו הצדדים כי ישנה עילת מעצר, וכן כי ישנן ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. בד בבד ביקשה הסנגוריה מבית המשפט קמא לשחרר את העורר לחלופת מעצר בעכו, בפיקוחם של אחות העורר ואביו, ובתנאי איזוק אלקטרוני. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שלעורר אין עבר פלילי, ובכך שהעבירות בוצעו לנוכח "תרגיל עוקץ" כספי (כך נטען) שביצע המתלונן כלפי העורר. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, קבע כי חלופת המעצר המוצעת בעיר עכו איננה יכולה להפיג את המסוכנות העולה מהעורר, וזאת בין היתר בהתחשב בקרבה הגיאוגרפית בין עכו לבין מקום מגורי המתלוננים והעדים (מג'דל כרום). התוצאה היא כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפנינו.

הסנגוריה טענה בפנינו כי יש להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן, אשר יבחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה בעכו. עמדת הסנגוריה היא כי העדר עבר פלילי של העורר חייב היה להטות את הכף לעבר בחינת חלופת המעצר באמצעות תסקיר. מהצד האחר, באת כוח המדינה טענה בפנינו כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

3.

הגם שהתסקיר הינו כלי חשוב בהליכי מעצר, הרי שאין חובה להזמינו. הנחיצות תלויה בנסיבות. אכן, העורר נעדר כל עבר פלילי, אך שיקול זה איננו עומד לבדו. במצב בו עולה כי לא תצמח תועלת מהתסקיר – אין להתערב בהחלטת בית המשפט שלא להזמין תסקיר.

כדי לעמוד על המסקנה שאכן לא היה צורך להזמין תסקיר – נתמקד בעובדות המקרה, כפי שאלו הוכחו לכאורה. על פי עובדות אלו, חסן קדאח (להלן: המתלונן) היה חייב סכום כסף לעורר. בחודשים ינואר-פברואר 2012 הגיע העורר לבית המתלונן מספר פעמים, דרש את החזר החוב ואיים על המתלונן ועל אשתו (להלן: המתלוננת) כי ישלח עבריינים אשר ירצחו אותם, וכן איים לחטוף את ילדיהם ולשרוף את ביתם. ביום 12.2.2012 הגיע העורר לבית המתלוננים, שם שהו המתלוננת ושני ילדיה הקטינים, שפך בנזין על הדלת והרצפה הסמוכה לה והצית את הבנזין. בגין מעשים אלו יוחסו למשיב עבירה של הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בנוסף, העורר פגש באקראי את המתלונן בתוך תחנת המשטרה ביום 5.3.2012 (ביום מעצרו של העורר), ואיים עליו בשפה גסה. בגין מעשים אלו יוחסה למשיב עבירה נוספת של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

עובדות אלו מצביעות לכאורה על מסוכנותו הגבוהה של המתלונן, ואף על אכזריות. אין מדובר בהחלטה רגעית, אלא במעשה מתוכנן. בשל קיומו של חוב כספי איים העורר על המתלונן ועל אשתו כי ישלח עבריינים לרצוח אותם בבית. אחר כך אמר שאם לא ישולם לו החוב – יחטוף את ילדי המתלוננת וישרוף את ביתה. לכאורה, כך גם פעל. מהחומר עולה שלולא תושיית הילדים והשכנים – הנזק לרכוש ולגוף עשוי היה להיות רב יותר. מכאן נדרשת המסקנה הלכאורית לפיה העורר איבד כל רסן וכל נכונות לשמור על התנהגות נורמטיבית כלשהי. במצב האמור, ובהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי הדגיש את מסוכנות העורר – לא נפלה טעות בהחלטה שלא לתת לעברו הנקי של העורר את הבכורה בין השיקולים, גם בנושא אי-הזמנת התסקיר.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נהג בזהירות חרף הנסיבות האמורות, תוך התייחסות לחלופה המסוימת שהוצגה ולשלב שמיעת הראיות שבו מצוי הדיון בתיק העיקרי. לאמוֹר, ניתן משקל למרחק בין מקום העבירה לבין מקום החלופה, וכן לכך שבשלב זה טרם העידו בני המשפחה של המתלוננים. מרכיבים אלו מחזקים את המסקנה כי ההחלטה, לרבות אי-הזמנת תסקיר מעצר, בדין יסודה.

4.

הערר נדחה.