בש"פ 3163/97 נאדר סוהיל אלמפארגה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' אור, ע' קמא וא"צ בן-זמרה), שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו.

המבקש הורשע, לפי הודאתו, בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג) בשתי עבירות של התפרצות לרכב בכוונה לבצע בו גניבה (עבירה לפי סעיף 413 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק"), שתי עבירות של חבלה במזיד ברכב (עבירה לפי סעיף 413ה לחוק), שתי עבירות של גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413ב (א) לחוק), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 בצירוף סעיף 62(1) לפקודת התעבורה (נוסח חדש)) וכניסה לישראל שלא כדין - עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-. לפי העובדות בכתב האישום פרץ המבקש, יחד עם אחר, לשני כלי רכב בירושלים. השניים קרעו את חוטי ההתנעה של כלי הרכב והתניעו אותם. המבקש נהג ברכב אחד והמבצע השני - בשני. המבקש נהג ללא רשיון נהיגה עד שנתפס במחסום משטרתי. שהותו בישראל היתה ללא היתר. בית משפט השלום גזר עליו מאסר בפועל של 27 חודשים מיום מעצרו וכן מאסר על תנאי של 18 חודשים, למקרה שיעבור עבירה מבין העבירות בהן הורשע, או כל עבירה אחרת לפי פרק י"א לחוק, במשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר. כמו כן, פסל אותו בית המשפט מהחזקת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים ממועד שחרורו מן המאסר. בגוזרו את דינו של המבקש התחשב בית המשפט בכך שגניבת רכב הפכה מכת מדינה, ובכך שהמבקש הורשע בעבר ב - 20 מקרים של יידוי אבנים ואף ריצה עשרה חודשי מאסר עקב כך. עוד שקל בית המשפט לחובת המבקש את העובדה שביצע את העבירות המיוחסות לו ביחד עם אדם אחר, לאחר תכנון מראש.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו וקבע, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג כלל מן הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, בפרט בהתחשב בעברו הפלילי של המבקש.

בבקשה המונחת בפני טוען המבקש, כי הערכאות התחתונות החמירו בעונשו יתר על המידה. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, אין הבקשה באה במסגרתם של הכללים שנקבעו בפסיקה בהתייחס לשמיעת ערעור שני על חומרת העונש. לגוף העניין, טוענת המשיבה, כי העונש שנגזר על המבקש הוא ראוי.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה אינה עומדת גם בקריטריונים המחמירים שנקבעו בפסיקתנו באשר למתן רשות ערעור שני שכל עניינה בחומרת העונש (וראה: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל לא פורסם, רע"פ 142/88 צור נ' מדינת ישראל לא פורסם, רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל לא פורסם ורע"פ 7175/96 שטרית נ' מדינת ישראל לא פורסם).

הבקשה נדחית.