בש"פ 3164/00 לוטפי תמימי נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר המופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ד' וכסלר) מיום 17.4.00 בה נקבע כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענת העורר היא כי בהתחשב במכלול נסיבות הענין, ראוי היה להורות על חלופת מעצר אשר תשיג את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית.

2.אלה העובדות הצריכות לרקע הענין:

העורר הואשם בעבירה של אינוס קטינה, מעשה מגונה בקטינה ואיומים כלפי בתו בת ה11-. על פי כתב האישום, העורר ואמה של הקטינה הם גרושים והילדה שוהה בפנימיה במנזר סנט וינסנט מזה 10 שנים. החל ממחצית שנת 1999 חידש העורר את הקשר עם הילדה והיה מזמין אותה מדי פעם לבית אביו במחנה הפליטים שועפט, שם מתגורר העורר, כדי שתבלה עמו חופשות וחגים. בפעם השניה לבואה של הילדה לבית האב ביצע האב מעשה מגונה, והילדה ברחה מפניו לשכנים. בביקור השלישי של הילדה בבית אביה, בעת לילה כאשר הקטינה ישנה, ביצע בה העורר מעשה מגונה ולאחר מכן ביצע בה מעשה אונס ואיים עליה כי אם תספר על מעשיו "תראה עצמה מתה".

3.בבית משפט קמא לא עלתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה, ומוקד המחלוקת סבב שם וגם בערר שלפנינו סביב שאלת התאמתה של חלופת מעצר לנסיבות ענין זה.

בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין זה ראוי להורות על חלופת מעצר במקרה זה, שכן היא לא תענה על בעיית המסוכנות הצפויה מן העורר באם ישוחרר, ומסוכנות זו מתייחסת הן למתלוננת בענייננו והן לילדה אחרת במשפחה.

4.במסגרת הערר בפני טען בא-כוח העורר כי ראוי להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר בדרך של מעצר בית מלא בביתו, וניתן להוסיף לכך תנאי מגביל אשר ישלול זכותו להתראות עם בתו. לטענתו, מגבלה זו תענה לחשש המסוכנות, ובאשר לחשש מפני שיבוש הליכי המשפט - חשש זה אינו קיים מאחר שהמתלוננת כבר מסרה את עדותה ולכן אין עוד סכנה להשפעה עליה.

המדינה מתנגדת לחלופת מעצר, ומדגישה את מסוכנותו של העורר הן כלפי המתלוננת והן כלפי קטינות נוספות המתגוררות עמו תחת קורת גג אחת.

5.נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי יש לאמץ את החלטת בית משפט קמא ולאשר את מסקנתו לפיה על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

הטעמים לכך הם אלה:

(א) העבירות נשוא כתב האישום - שאין מחלוקת באשר לקיום ראיות לכאורה לגביהן - הן חמורות וקשות ביותר. מדובר בעבירת אינוס של אב כלפי בתו הקטנה בת ה11- תוך כדי שנתה, אשר לוו גם בביצוע מעשים מגונים כלפיה בהזדמנויות אחרות. אופיין של העבירות וחומרתן מצביעה על מסוכנות אינהרנטית של העורר קודם לכל כלפי המתלוננת, אך גם כלפי בנות אחרות המצויות בסביבת חייו הקרובה, ואולי גם הרחוקה, שהרי החשש במצבים כגון אלה אינו מתמקד בהכרח בקרבן הידוע בלבד אלא עשוי להתרחב גם על פני קורבנות פוטנציאליים אחרים בעתיד. העורר מתגורר בשועפט, בבית שבו גרים, בין היתר, אשת דודו, שתי בנותיה של אשת דודו ובתו הקטנה של העורר מנישואין לאשה אחרת שאינה אימה של המתלוננת. גילוי העבירות שבוצעו על ידי העורר כלפי המתלוננת מעלה חשש כבד מפני אפשרות ביצוע עבירות נוספות לא רק במתלוננת עצמה אלא גם בבנות אחרות המתגוררות בבית. בהקשר לכך - באת-כוח המשיבה הצביעה בחומר הראיות על יותר מאינדיקציה אחת להתנהגות מגונה של האב גם כלפי אחותה הקטנה של המתלוננת באופן המעמיד חשש כבד, ישיר ואמיתי להישנות עבירות מין בעתיד מצד העורר - בין כלפי קרובים ובין כלפי רחוקים.

(ב) העורר בעל עבר פלילי מכביד בעיקר בתחום השימוש והסחר בסמים, והוא מכור לסמים מזה שנים רבות. כן הוא הורשע בעבר בעבירות רכוש ובריחה ממשמורת חוקית, ואף ריצה עונשי מאסר בגינן. הוא השתחרר לא מזמן מהכלא.

עברו הפלילי של העורר מחזק את החשש מפני מסוכנותו באם ישוחרר, ומגדיל את ההסתברות כי לא יעמוד בתנאי ההגבלה שיוטלו עליו, ויפרוץ כל רסן שיושם עליו. עובדת היותו מכור לסמים עלולה אף היא לשבש באורח מהותי את יכולתו של העורר לקיים תנאי שחרור כאלה ואחרים שיוטלו עליו.

לאור האמור, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ואני מאשרת את מסקנתו לפיה על העורר לשהות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.