בש"פ 3180/97 מנצור עאקל נ. מדינת ישראל

1.ביום 16.2.97 התבקש בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק ב"ש 2/97259/97) לשחרר את העורר ממעצר. עילת המעצר היתה, כפי שמובא בפרוטוקול בית המשפט מפי ב"כ העורר, "הפרה של מעצר בית בבית האחות שם לא יכול היה להיות יותר". למרבה הפלא, נאות בית משפט השלום לשחרר את העורר מן המעצר ולהסתפק, כחלופת מעצר, במעצר בית בדירתו, שם הוא התגורר בגפו. אולם, למוד נסיון, הוסיף בית המשפט תנאים, ובהם "ערבות עצמית וצד ג' בטוחה בסך 2,000 ש"ח", "פקדון כספי נוסף בסך 250 ש"ח", ולבסוף אמר בית המשפט כך:

"מובהר לנאשם כי אם כף רגלו תדרוך מחוץ לחדר ברח' פדויים 27 ת"א (למעט כל יום בימים א'-ו' בין השעות 07:00 - 08:00 בבוקר לרכישת מצרכי יסוד בחנות מכולת קרובה), תהיה זו עילה טובה למעצרו עד תום ההליכים."

העורר שוחרר מן המעצר בהתאם להחלטה זאת.

2.ביום 31.3.97 נעצר העורר פעם נוספת, והוגש נגדו כתב אישום חדש, אף הוא בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 2492/97). לפי כתב האישום הוא התפרץ אותו יום, סמוך לשעה 09:30, למכונית שחנתה ברחוב, בדרך של ניפוץ חלון אחורי במכונית, וגנב מתוך המכונית מעיל עור. הוא נתפס בכף על ידי שוטר שהיה במקרה במקום. הוא מואשם בהתפרצות לרכב, גניבה מרכב, החזקת מכשירי פריצה והפרת הוראה חוקית.

3.המדינה ביקשה מבית משפט השלום שיעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשה זאת נאמר בין היתר כך:

"4. בב"ש 5068/96 שוחרר המשיב בתאריך 2.1.97 בתנאי כי ישהה במעצר בית מוחלט, אולם הנאשם הפר שלוש פעמים את ההוראה החוקית הנ"ל ואף הגדיל לעשות בכך שאף עבר עבירה של תקיפת שוטר ואיומים על אימו ובגין עבירות אלו הוגש נגדו כתב אישום בת.פ. 469/97 הרצ"ב והוגשה בקשה לעיון חוזר בב"ש 259/97 (רצ"ב) ובקשה למעצר עד תום ההליכים, אולם שוב עורר המשיב את רחמי בית המשפט ושוחרר בתנאי מעצר בית מוחלט ברחוב פדויים 27 בתל-אביב.

5.המשיב הפר את מעצר הבית פעם נוספת תוך שהוא עובר עבירת התפרצות לרכב וגניבה מרכב כאמור בכתב האישום נשוא בקשה זו.

6.למשיב עבר פלילי עשיר ביותר ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי.

7.מהאמור לעיל עולה כי המשיב הינו פגע רע, אשר לא מורתע ממאסרים על תנאי התלויים מעל ראשו, ומזלזל בהוראות החוקיות לפיהן עליו לשהות במעצר בית ואף מגדיל לעשות בכך שבד בבד עם הפרת ההוראות החוקיות בדבר מעצר הבית הוא עובר עבירות רכוש נוספות."

4.בית משפט השלום נענה לבקשה. הוא קבע שיש ראיות לכאורה נגד העורר, שקיימת עילת מעצר נגדו, שיש לו עבר פלילי מכביד ביותר, שלא ניתן לסמוך עליו. בית המשפט התבקש להסתפק בחלופת מעצר. החלופה שהוצעה היתה שהות במוסד סגור לגמילה מסם שהיה מוכן לקבל את העורר לצורך טיפול גמילה. בית המשפט שקל אפשרות זאת ודחה אותה, בין היתר, משום שהנכונות לעבור גמילה מסם התעוררה רק בעת המעצר ולתכלית שחרורו מן המעצר. לפיכך הורה בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

5.העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הסתמך על סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי ועל ההלכה הפסוקה לענין שחרור ממעצר לצורך טיפול של גמילה מסם. הוא החליט כי על פי הדין אין מקום לשחרר את העורר מן המעצר על מנת שישהה במוסד לגמילה מסם. לפיכך דחה את הערר.

6.הערר שבפני מתמקד בענין אחד בלבד: בקשה שבית המשפט יסתפק בחלופת מעצר. החלופה המוצעת היא אותה חלופה שהוצעה כבר בבית משפט השלום: שהות במוסד סגור לגמילה מסם.

במסגרת הדיון בפני עלתה השאלה אם אפשר לשחרר את העורר מן המעצר לצורך שהות במוסד לגמילה מסם לפי סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 48(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-. באת-כוח העורר טענה שאפילו אם אין אפשרות לשחרר את העורר מן המעצר לפי סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי, עדיין נתונה לבית המשפט סמכות כללית להורות על שחרור מן המעצר בתנאים שיקבע, ובכלל זה גם תנאי של טיפול גמילה מסם.

איני רואה צורך להכריע בשאלה אם יש סמכות לבית המשפט, בנסיבות המקרה, לשחרר את העורר מן המעצר לפי סעיף זה או זה, או מכוח הסמכות הכללית של בית המשפט, לצורך טיפול גמילה. אני מוכן להניח כי נתונה לי סמכות לשחרר את העורר מן המעצר, ולהסתפק בחלופת מעצר בתנאים שאקבע. אולם, גם כך, איני סבור כי יש מקום להשתמש בסמכות זאת בנסיבות המקרה.

הטעם הראשון לכך הוא שחלופת מעצר מתבססת על אמון של בית המשפט בנאשם. אך העורר אינו ראוי לאמון. לכאורה, הוא הפר בצורה חמורה את תנאי השחרור מן המעצר שהוטלו עליו, אף שבית משפט השלום סמך עליו ונתן לו הזדמנות נוספת, לאחר שכבר היה נתון במעצר בגין הפרה קודמת של תנאי שחרור מן המעצר. בית המשפט הזהיר אותו שאם יצא מפתח ביתו תהיה זו עילה לעצור אותו עד תום ההליכים. וכל זה לא מנע בעד העורר למעול באמון שניתן בו ולצאת מביתו בניגוד לתנאי המעצר. ולא זו בלבד. לעבירה של הפרת תנאי המעצר מצטרפת, לפי כתב האישום, עבירה של התפרצות לרכב וגניבה מרכב. וכל זה נעשה מיד לאחר תקופה בה היה אסיר ברשיון ושעה ששני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו.

על רקע זה, כיצד ניתן להאמין לו כי הוא החליט, באמת ובתמים, לעבור טיפול של גמילה מסם, וכי אין הוא משתמש בטיפול זה כתירוץ כדי להשתחרר מן המעצר?

העורר הוא עבריין קשה ומסוכן. יש לו רשימת עבירות מגוונת מאוד וארוכה מאוד במשך תקופה ארוכה מאוד. הוא הורשע בעבירות של סמים, שוד מזויין, עבירות מין, תקיפה, פריצה וגניבה מרכב, בריחה ממעצר חוקי ועוד, ונדון לא פעם למאסר. אין הוא ראוי ליהנות עוד פעם מן האמון של בית המשפט ואין הצדקה לסכן פעם נוספת את הציבור.

במיוחד כך כאשר משפטו נקבע להוכחות ביום 30.6.97. התביעה מתכוונת להביא שלושה עדי תביעה ויש סיכוי שהמשפט יסתיים אותו יום. אם לא, חזקה על בית המשפט שיקבע מועד קרוב להמשך הדיון, בהתחשב בעבירות בהן העורר מואשם.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.