בש"פ 3198/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העורר נעצר על-ידי המשטרה ביום 21.4.2010 בחשד לביצוע עבירות של איומים, נזק לרכוש במזיד, התעללות פיזית ונפשית בקטין ותקיפה של בת-זוגו. מעצרו של החשוד הוארך עד ליום 26.4.2010, ובמועד זה הוגשה לבית משפט השלום בנצרת הצהרת תובע לפי 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) בגדרה ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו של העורר בחמישה ימים לצורך לימוד התיק והגשת כתב אישום בעבירות של תקיפת בת זוג, היזק לרכוש ואיומים כלפי בת זוגו, ילדיו, אחיו ושוטרים שהגיעו למקום. הארכת המעצר דרושה, לפי הצהרת התובע, גם לצורך הכנת בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט (כב' השופטת נ' עדוי ) קבע, כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכן כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות ושל חשש לשיבוש הליכי משפט. עוד נקבע, כי לעת הזו, לא ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר אך מאידך, אין הצדקה לבקשת התביעה לעצור את העורר בחמישה ימים נוספים, ומעצרו יוארך עד ליום 29.4.2010 בלבד. ערר על החלטה זו שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה – נדחה. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' טובי ) כי בית משפט השלום נעתר לבקשה להארכת המעצר באופן חלקי בלבד, וכי משהוגשה הצהרת תובע, נכון היה ליתן לתביעה הזדמנות לערוך את כתב האישום ולהגישו, ופרק הזמן שנקצב לכך איננו חורג מן הסביר.

2.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי בגדרו ביקש בא-כוחו של העורר להורות למשיבה להגיש, באופן מיידי, כתב אישום נגד שולחו. בהמשך, בדיון שנערך לפניי, ביקש בא-כוח העורר לתקן את הערר מבחינת הסעד המבוקש, ועתר גם לשחרורו של העורר בתנאים. בדיון נטען, כי הליכי החקירה הושלמו זה מכבר, כי מדובר בתיק שהיקף חומר החקירה בו מצומצם, ובנסיבות אלה, לא היתה הצדקה להיעתר לבקשת המשיבה ולהותיר את העורר במעצר. עוד נטען, כי בדיון שנערך ביום 25.4.2010 הוטעה בית המשפט לחשוב כי הליכי החקירה של ילדיו של העורר טרם הסתיימו, שעה שלמעשה, ילדיו כבר נחקרו.

3.

בא-כוח המדינה הבהיר בטיעונו לפניי, כי ילדיו של העורר אכן נחקרו עובר לדיון שנערך ביום 25.4.2010, אולם סיכום מטעם חוקר הילדים ועריכת חוות דעת מטעמו לא הסתיימו עד למועד הדיון בבית המשפט. בא-כוח המדינה סבור כי החלטותיהן של הערכאות הקודמות מאזנות נכונה את מכלול האינטרסים הרלוונטיים ואין לומר כי מדובר בהחלטות בלתי סבירות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה, בהתחשב בכך שהכנת כתב האישום דורשת מעורבות של גורמים מספר. באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בשלב זה טען בא-כוח המדינה כי מדובר בתיק בו קיימת מסוכנות עתידית, מה גם שהעורר הוא בעל עבר פלילי .

4.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי, החלטתי לדחות את הערר. כידוע, הארכת מעצרו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום מותנית – לפי לשונו של סעיף 17(ד) לחוק המעצרים – בשני תנאים. האחד, קיומה של הצהרת תובע לפיה המדינה עתידה לכאורה להגיש נגד החשוד כתב אישום; והשני, שבית המשפט השתכנע כי קיימת עילה לכאורה למעצרו של החשוד עד לתום ההליכים נגדו. בענייננו, הוגשה הצהרת תובע כאמור. בנוסף, נוכח אופיו של חומר הראיות שנאסף נגדו עד עתה ונוכח אופיין של העבירות המיוחסות לו, אני סבור כי כפי שקבע בית משפט השלום, אכן קיימת עילה לכאורה למעצרו עד לתום ההליכים. באשר לפרק הזמן שבו הוארך המעצר, הרי ששיקול הדעת בעניין זה מסור לבית המשפט ועליו להפעילו באופן מידתי (בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי , פ"ד נד(4) 794, 810 (2000)) ואכן, בית משפט השלום – ובית המשפט המחוזי אחריו – לא נענו לבקשתה של התביעה במלואה, מתוך חתירה לאיזון ראוי בין צורכי מערכת החקירה הפלילית וההליך הפלילי לבין זכותו של העורר לחירות אישית. בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתם.

5.

בא-כוח העורר ביקש כי אורה על שחרור העורר לחלופת מעצר שאת פרטיה יוכל להמציא. איני סבור כי במסגרת ההליך בו אנו מצויים עתה – ערעור שני על החלטה בעניין מעצר לפני הגשת כתב אישום – יש מקום להידרש לראשונה לחלופה שפרטיה לא הוצגו ונבחנו בידי הערכאות דלמטה. בא-כוח העורר רשאי כמובן להציג את בקשתו לשחרור לחלופת מעצר, כמו גם את פרטי החלופה, בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים בבית משפט השלום, אשר כפי שהבהיר בא-כוח המדינה בטיעונו לפניי, עתידה להיות מוגשת מחר, בד בבד עם הגשת כתב האישום. בשולי הדברים אוסיף, כי נוכח ההבהרה שנמסרה מפי בא-כוח המדינה בעניין מועדי החקירות שנערכו לילדיו של העורר ובעניין המועד בו הגיע חומר הראיות לידי גורמי התביעה לא ראיתי לקבל את טענת בא-כוחו של העורר לפיה המשיבה הטעתה את בית משפט השלום בעניין זה בדיון שנערך ביום 25.4.2010.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.